השאלות שלך כיוונו אותי לחשוב שאולי הסבל נובע מכך שכל השיח בטיפול הוא סביב הקשר שלי עם המטפלת, קשר שהוא מורכב ומטלטל מאוד בגלל ההעברה הנגדית החזקה שמקימה לתחייה את הטראומות מבחינה רגשית חווייתית, ומנגד, אין שום דיבור על הטראומות עצמן, כבר מעל לשנה שאני בטיפול ועוד לא דיברנו כמעט כלום על הטראומות. זה נורמלי?
אני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים, רוצה לשחרר, לפרוק, לקבל "אישור" לכל החוויות הלא פשוטות שחוויתי מבחינה רגשית בבדידות מוחלטת שנים כה רבות, אבל אני לא מצליחה להתחיל לדבר על זה, בגלל שתי סיבות:
1.לא יודעת איך להתחיל, מרגישה שאני צריכה שהיא תעזור לי לפתוח אך מתביישת לבקש.
2. הבנתי מהמטפלת שהסבל נובע גם מהפוסט טראומה המורכבת וגם בגלל טיפוס האישיות שלי, שאני רגשית וחווה כל דבר חזק ברגש, לעומק, זה נותן לי להבין שלא רק הטראומות "אשמות" אלא גם אני, וממילא אני מתביישת לדבר על זה כי אני מתביישת באישיות שלי ש"גרמה" לי לא לשרוד את הסבל בבריאות נפשית.
בפרט שהיו פעמים מעטות מאוד שכן נכנסנו טיפה לעבר, וממש הרגשתי שהמטפלת לא מספקת לי את הצורך הנואש ב"עדות" לסבל, הפוך היא הייתה שיפוטית והתגובה שלה גרמה לי לקושי על קושי, אני חייבת שמישהו בעולם יתקף את מה שחוויתי, וברגע שהיא מתחילה לשפוט ולדון אם הסבל קשור רק לטראומה או גם לאישיות שלי אני מרגישה אבודה.
(חייבת לציין שמדובר בהתעללות, אני לא סתם מדמיינת טראומה)
דיברתי עם המטפלת על כך שזה גורם לי לחוש אשמה, אבל לא היה שינוי משמעותי מבחינתה, היא עדיין "נופלת" באותם בורות.
יש מה לעשות?
שלום תמר.
אחד ההיבטים המורכבים מקשים על טיפולים רבים הוא הערבוב בין היבטים הנובעים מהטראומה (למשל ההעברה הגורמת לחוויה פחות טובה של המטפלת) לבין היבטים ממשיים הנוגעים לאישיות המטפלת ולהתנגשויות או אי התאמות עם צרכי ואישיות המטופל. במצבים אלו, גם המטופל אבל בעיקר המטפל נדרשים להתבוננות פנימית מאוד עמוקה אשר תסייע בהבחנה בין שחזורי העבר להיבטים הממשיים ותאפשר לעבד אום באופן שיתרום לחיזוק הקשר ולהתקדמות התהליך הטיפולי. לכן, כשאת שואלת האם אפשרי שהמטפלת שלך לא תיפול לבורות המוכרים לכן, התשובה היא שבאמת קשה לדעת. הנפילה לבורות יכולה להיות היבט הרסני שמחרב ומשתק את הטיפול אבל גם נקודת צמיחה ושינוי עמוקים אם מצליח להיערך עיבוד טוב ומעמיק בנקודות אלו. סיכון מול סיכון, אם לנסח זאת בפשטנות.
היבט נוסף שהייתי רוצה להתייחס אליו הוא סוגיית הטראומה מול אישיות. יש משהו בהבחנה הזאת שמכוון בעיני לדיכוטומיה בין קורבנות לאשמה, וחוטא למורכבות והרבגוניות של ההתפתחות הנפשית. הנפש אינה מתמטיקה ואנחנו אף פעם לא יודעים בדיוק איך הצטלבו גורמים אישיותיים ונסיבתיים וחברו יחד ליצירת שבר וכאב נפשי. למשל, גם גורמים אישיותיים "חיוביים" כמו רמת רגישות או אינטליגנציה גבוהות יכולות להפוך אדם לפגיע יותר לאינטראקציות בינאישיות שליליות ומכאיבות. במילים אחרות, אני חושבת שהאתגר בטיפול אינו למיין מה "באשמתך" ומה "באשמת הטראומה" אלא לטוות נראטיב שיצור היגיון ומשמעות בחוויה הטראומטית, באופן שלאט לאט יאפשר לך לפוך אותה לזיכרון, לצלקת, ולא לפצע מדמם. האם תוכלי לעשות זאת בתוך הקשר הנוכחי? זה מחזיר אותי להיבט הקודם, ולשאלה עד כמה אמון יש לך ביכולת שלך ושל המטפלת לצמוח מהשחזורים והדינמיקות המכאיבות ולא רק לחזור אליהן באופן פוצע. הלוואי שהיתה לי היכולת לומר לך מהצד האם ז אפשרי או לא, אבל לצערי אלו מסוג ההבנות שאני חושבת שניתן להגיע אליהן רק מבפנים, מתוך הטיפול ומתוך הקשר ובעיקר- מתוך תחושה כללית האם השיח הטיפולי מצליח לתת פשר ומשמעות או לא.
ליטל
.jpeg)
