שלום חניתה.

אתחיל מהסוף- אני מבינה גם את התקווה לריפוי דווקא ע"י מי שפגע וגם את הכמיהה שמישהו אחר ידע מה נכון ויחלץ אותך מהדילמה הזאת, שהיא באמת קורעת ומטלטלת. אבל כפי שאת עצמך יודעת, זה לא כך ואלו החלטות שאפשר לקבל רק מבפנים. 

אני לא בטוחה שיש לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבתי לך בעבר, אך אני יכולה לשתף בתחושה שעלתה בי בעת הקריאה של דברייך- תחושה שאכן כבר מאוד קשה להבחין בין מה ש"שלך" למה ש"שלה". למשל, מטפלים רבים אינם מוסרים אבחנה "פורמלית" פשוט משום שאינם עובדים עם מדריכים אבחנתיים- האם זו בהכרח עדות לכך שהמטפלת מנסה "להחזיק אותך"? מצד שני, כמובן שאין דבר כזה מטופל שרק מטפל אחד בעולם מתאים לו ויכול להתמודד איתו. תמיד קיימות אלטרנטיבות ותמיד קיימים קשרים בהם יכולות להתפתח דינמיקות אחרות.

נשמע מדברייך שאת והמטפלת מצליחות לגעת זו בנקודות הרגישות של זו, ושהדינמיקה הזאת יוצרת חיבור חזק ועמוק אך לא פחות מכך מכאיב, מטלטל ופוגע. וכפי שכתבתי לך בעבר- אין בכוחי לדעת אם המפגש החזק הזה יכול להביא לצמיחה ושינוי או רק לפתיחת פצעים. כאמור, אני מאמינה שהמדד המשמעותי ביותר הוא השאלה האם אתן מצליחות לצמוח ולהרחיב את ההבנה מתוך ההתנגשויות והקשיים או לא. אם לא, ואם את מרגישה שאתן רק פותחות פצעים כואבים, יתכן וזה לא המקום עבורך.

ליטל