מקווה שאצליח לנסח את שאלתי. בעבר הייתי מספר פעמים בטיפול ותמיד הגעתי מרוסקת והצלחתי להתרומם בתוך הטיפול, אך לרוב לא הצלחתי לעשות עבודה מעמיקה.
כיום אני נמצאת בטיפול כחצי שנה, הרגשתי שהצלחתי להרים את עצמי ממצב של דיכאון, למצב רגוע וטוב יותר. אך שוב אני מרגישה שהטיפול נתקע. שיש לי המון מנגנוני הגנה שהמטפלת לא מצליחה לחשוף. כאלה שמונעים ממני להתקדם בתהליך הטיפול. כתהליך מקביל גם בחיי אני מתקשה לעשות קשרים זוגיים, להעמיק קשרים עם הקרובים אלי.
העבודה שהיא לא מצליחה לראות את מנגנוני ההגנה, מותירה אותי בתחושת חוסר ביטחון וחוזר ניראות שמוכרת לי מהילדות. גם אני מתקשה לזהות את "ההסתרות" שלי.
פתאום אני לא בטוחה שהיא המטפלת המתאימה לי, אני תוהה האם היא מקצועית מספיק, האם לטיפול הזה יש סיכוי.
בטיפול האחרון הבעתי כעס ותסכול כלפי הטיפול וכלפי עצמי. שיתפתי בתחושות שלי, אך זה רק הגביר לי את תחושת חוסר הניראות.
מה אני מפספסת? האם נכון להישאר באותה מסגרת טיפולית?
שלום הילה.
ראשית, נשמע שעשית טוב שפתחת מול המטפלת את תחושת התקיעות והתסכול, ולא הייתי נבהלת מהתחושה השלילית שנלוותה לכך- דיאלוגים משמעותיים ומקדמים על תקיעות של תהליכים טיפוליים נוטים להיות ממושכים, מאחר והם מזמינים להתבוננות מעמיקה על גורמי התקיעות ממנה ניתן ללמוד על מנגנוני ההגנה, החרדות וההיבטים הנפשיים המשפיעים על מצב זה. כמובן שקיימת אפשרות שהמטפלת הנוכחית לא מתאימה לך, אך מאחר ואת מתארת דפוס חוזר בטיפולים, נשמע לי שכדאי לתת סיכוי לשיח הטיפולי על התקיעות- יש סיכוי טוב ששיח פתוח על תחושות התקיעות, חוסר הנראות והכאב הנלווים להן יוכלו להניע את הקשר והתהליך. כיוון נוסף שכדאי לשקול הוא תדירות המפגשים הטיפוליים. מטופלים המתקשים "להכנס לעומק" נתרמים לא פעם מהעלאת תדירות המפגשים מאחר ומפגשים אינטנסיביים יותר מציעים לנפש מסגרת עוטפת ובטוחה יותר, שלא פעם מאפשרת העמקה ואמון המחאפשרים גם כניסה לרבדים נפשיים חשובים ומורכבים יותר.
במילים אחרות, אני חושבת שלפני החלטה על סיום הייתי מקדישה מספר מפגשים לשיח פתוח על הנושא. אם תרגישי שהשיח מעלה כיווני מחשבה חדשים, יש סיכוי טוב שאת במקום הנכון.
ליטל
