שלום ליטל.
קודם כל תודה על הכל, באמת!
לא יודעת מה הייתי עושה בלי הפורום הזה...
רציתי לשאול מה עושים במקרה של בושה גדולה מהמטפלת?
והאם זה תקין?
אסביר אולי קצת יותר: אפשר לומר שהרגש היחיד שיש לי כלפי המטפלת שלי הוא בושה.
אין לי שום פנטזיות כלפיה, רק בושה וכלימה.
אני מרגישה מולה חשופה, כמעט כמו שאדם יושב עירום למול רופא.
אני מתביישת מכל כולי: מהאישיות, מהמראה, מהלבוש, מההתנהלות, משפת הגוף.
יש לי חרדה קבועה שאולי היא נגעלת ממני, שאולי יש בי דבר שדוחה אותה.
כשאני נזכרת בתכנים שעלו בטיפול והגבתי עליהם בצורה ספונטנית, לא אצורה אלא יותר אמוציונלית, אני מתביישת, מרגישה רצון כמעט פיזי להחביא את הפנים, להיעלם.
חשוב לציין שבתחילה היה בינינו קשר עין, וכיום, כבר חודשים ארוכים שלרוב אין שום קשר עין במשך כל הפגישה.
יש לי חרדה כ"כ גדולה ובושה מעצמי כלפיה, עד כדי כך שבזמן מחזור למשל, אדאג ואפחד שמא ואולי תכתים טיפת דם את הספה, ולפני שאצא אבדוק שהכל נקי ובסדר, אני מקפידה לשמור ממנה מרחק פיזי גדול מאוד, בעיקר כי אני פוחדת שאולי יש לי ריח מהפה ואני לא יודעת, ואם היא בסוף הפגישה תשאל שאלה כשאני קרובה אליה קצת יותר (כי אנחנו הולכות לכיוון היציאה וממילא המרחק מצטמצם), אז אענה בלית ברירה ואח"כ אפחד ואחשוש שמא היא נגעלה ממני כי אולי...
מה דעתך?
שלום תמר.
נשמע מדברייך שתחת הכותרת של "בושה" נמצאות חוויות הקשורות לתחושת ערך, אמון, קבלה וספק לגבי המידה בה את רצויה. אני מרשה לעצמי לשער שתחושות אלו אינן נובעות מאינטראקציה ספציפית עם המטפלת אלא מכאב שאת נושאת בנפשך ומתעורר בעוצמה בתוך הקשר האינטימי הנוצר בטיפול. לאור זאת, נדמה לי שהדבר המרכזי שאפשר לעשות, גם כדי להקל עלייך בטווח הקרוב וגם (ובעיקר) כדי לסייע לך לזוז ולצמוח ממקום מייסר זה, הוא לשתף את המטפלת בתחושות על פרטיהן הספציפיים ולתת לעצמך מקום לעבד ולהבין יותר. אני מתארת לעצמי שזה לא קל ואולי אף נשמע כמו מתכון בטוח להעצמת הבושה והקושי, אבל בטווח הרחוק אני מאמינה שזו הדרך להניע שינוי, ושזה מהלך ששווה את הכאב והמבוכה.
ליטל
.jpg)
