הייתה לנו פגישה היום.הרגשתי שדבריי היו מבולבלים עברתי מדבר לדבר עירבבתי דברים.התקשיתי להגיד דברים בצורה פשוטה וישירה..להגיד לה שאני מפחדת לחזור ל"חיים האמיתיים" כי אני מרגישה חסרת יכולת, כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי את משמעות החיים האלה, שיש בהם יותר מדי סתירות ואני מתקשה להשלים איתן.שאני קצת מתחבאת אצלה בחדר מכל זה.אבל בכל זאת לא רציתי שתיגמר הפגישה.אני רוצה שיהיה לי כמה זמן שאני רוצה איתה בלי השעון שתלוי מעלינו כמו גרדום. ואני רוצה להניח את הראש על הברכיים שלה ושנדבר ככה כמו שאימהות ובנות עושות.
כל הסיטואציה הזו של ההיזדקקות המכאיבה ומתסכלת הזו מזכירה לי אמא שמחזיקה פעוט על הידיים היא רוצה להוריד אותו ומבטיחה שהיא תישאר לידו היא לא תלך אם הוא יירד ממנה,אבל הפעוט מסרב לרדת ממנה ומתעקש להישאר בזרועותיה.ככה אני.
אני צריכה כבר "לגדול" היא מצפה לזה ממני ואני יודעת שזה לא אומר שהיא תתרחק,אבל אני לא יכולה.כנראה גםלא רוצה.
שלום לך.
גדילה היא כואבת. תמיד ובפרט כאשר היא מלווה בפחד לאבד ובקימה מתהומות עמוקים. במובן זה, אני תוהה האם ה"לחץ" והציפייה לגדילה שאת מתארת הם אכן חוויתה של המטפלת, או שזו בעיקר עמדה שלך, עמדה לא חומלת וחסרת סבלנות לקצב, לקושי, לכאב ולצרכים הנפשיים. אי אפשר להאיץ בנפש ויש לי הרגשה שהמטפלת שלך, על רגישותה הגבוהה אלייך שאת מתארת, יודעת זאת, אך אני תוהה עד כמה את עצמך מסוגלת להיות כך כלפי עצמך.
אני כמובן מציעה לשתף את המטפלת שלך בתחושות האלו אך בינתיים, ולצד זאת, אני חושבת כמה יכול היה להיות קל יותר אילו היית יכולה להיות סבלנית יותר לעצמך ולא לכעוס ולשנא כל כך את הצרכים והכמיהות שמתעוררים בך. נסי אולי ברגעים האלו להיות לעצמך כאם שאולי כבר מותשת מעט, אבל גם מבינה משהו על כאבי הגדילה והזמן שנדרש לצמיחה והתפתחות של ילד. לאט ובעדינות.
ליטל
