את השלושה שבועות האחרונים חייתי בתחושה שאני מתכוונת להתאבד. יום אחד נגמר החלב וירדתי למכולת וחשבתי לקנות גם עוד לחם אבל לא הייתי בטוחה אם אני אחיה כדי לסיים את הלחם שבבית אז לא קניתי. ולא למדתי כמעט כי כל פעם שניסיתי חשבתי שבשביל מה כי אולי אני לא אחיה עד המבחן. ואז ישר המחשבות נודדות לשם.. לכל הפרטים מתי ואיך והפחד מהתחושה וגם ההבנה שאני לא אצליח להשלים את כל החומר לתקופת מבחנים והעייפות מלהישאר חייה. אבל במקום להתאבד התחלתי לקחת ציפרלקס. וכל יום יש תופעת לוואי אחרת והתחושות הפיזיות תופסות את המקום של כל השאר. וזה עדיף ככה.. אבל אני חושבת שאולי זאת טעות. מפחדת שזה לא יעזור. שהכל עדין יהיה רע אבל לא חד מספיק כדי להתאבד. ואז אני אשאר ככה לתמיד ועדיף כבר לסיים עם זה. למה בכלל אני בוחרת כל פעם להישאר? כאילו יש משהו אחר שמחזיק אותי פה. אני חושבת על זה ומתכננת ורוצה למות אבל בוחרת שלא. ובמקום להתאבד אני חותכת. למה אני לא יכולה להבין שאין לי שום דבר פה וכדור לא ישנה את זה? משהו בי רוצה מאוד שאני אהיה שלמה עם להתאבד כדי שהכל יגמר.
שלום ים,
קודם כל, חשוב לזכור שגם אחרי תקופות קשות ביותר, בהן הכל נראה שחור וחסר תקווה, יכול להיות שיפור. אני מאוד שמחה לשמוע שהתחלת טיפול תרופתי, ומעודדת אותך לפנות גם לטיפול רגשי במקביל. אני לא פסיכיאטרית, אבל כידוע הסתגלות לתרופות מסוג זה לוקחת זמן ולכן אני מאוד מציעה לך להתאזר בסבלנות ולא להפסיק להאמין שיכול להיות שינוי לטובה. כמובן שאם יש צורך בכך ואת סובלת מתופעות הלוואי, אני מאוד מעודדת אותך לפנות לפסיכיאטר להתייעצות ולהקפיד על המעקב. כמו שהדגשנו כאן בעבר, אם את מרגישה צורך בתמיכה מיידית ויש מחשבות אובדניות קונקרטיות, כדאי מאוד לפנות לעזר מיידית למשל בקו החם של ער״ן.
אל תתייאשי, והמשיכי להאמין שיכול להיות טוב יותר. אני מאמינה שכאשר תחווי הקלה אפילו קטנה, וגל הייאוש ידעך מעט, תוכלי לשים לב גם לדברים ששווה לחיות למענם.
תרגישי טוב והמשיכי לעדכן,
יעל
