אני אימא ובגיל 35 התחלתי טיפול אצל מטפלת בעקבות פגיעה מינית בילדות. אני אצלה כבר שנתיים וחצי - טיפול משמעותי ששינה לי סדרי עולם. היה ביננו אמון מאוד גדול, גבולות והערכה. בחצי השנה האחרונה שהתחלנו לדבר לעומק על הפגיעה הרגשתי שאני מתחילה לפתח כלפיה רגשות של אהבה..ולא היה יום שלא חשבתי עליה. (היו לי ניסיון עם נשים) ואני ממש לא מתאהבת ככה בקלות, אבל איתה זה קרה.
ברור לי שזה קורה בייחוד אחרי כל כל הרבה זמן...ואני צריכה לבוא ולהגיד לה את זה. אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.
בגלל שהטיפול ארוך אני מרגישה ממנה שהיא כבר עייפה ממני וגם אני. אני מאוד מתלבטת מה לעשות...
שלום רונה.
ראשית, אני שמחה לשמוע על הטיפול המשמעותי והעמוק שזכית לו.
התאהבות בטיפול, על כל הניואנסים והרגשות הנלווים לה, היא אירוע משמעותי, שכפי שאת מתארת יכול להיות מטלטל, מבהיל, נעים, מערער ועוד מגוון רגשות. לאור זאת, עיבוד של החוויה הרגשית על המגוון החוויתי שנלווה לה בתוך הטיפול יכול לסייע בחשיפת וחקירת רבדי נפש עמוקים שלא היו נגישים עד כה, ולכן אני מסכימה איתך ששיתוף הוא הדרך בהא הידיעה להתמודדות. נשמע מדברייך שאחד הדברים העוצרים מבעדך לשתף בתחושה הוא החוויה שאהבתך תהיה מעייפת, מכבידה ולא רצויה. אלו תחושות מכאיבות ומעציבות, אבל אני משערת שהן חלק מהתוכן הנפשי החשוב כל כך שמתעורר כרגע. לכן אני יכולה רק להציע לאזור כוחות ולצלול פנימה. אם זה קשה, אפשר אולי להתחיל משיתוף בקושי והחשש שאת חשה לקראת שיתוף בנושא רגיש הקשור ליחסים.
אני מתארת לעצמי שטיפול שהוא כל כך נוגע ומשמעותי יאפשר יצירת שיח טוב וחשוב, שיתרום ויצמיח.
ליטל