הפסיכולוגית דיברה איתי בפגישה על חוסר היכולת להתמסר בקשר הזוגי.
אמרתי לה שזה מודע מתחילת הקשר, שאני לא מעוניינת להתמסר כיוון שאימי תמיד הזהירה אותי שגברים הם עם שאסור להאמין לו.
הפסיכולוגית שאלה מס' פעמים:
מעניין למה אמא אמרה לך את זה?
מה קרה שבגללו ראתה להזהיר אותך?
מאז יש לי מחשבה לא הגיונית שאולי (אני מתביישת אפילו לכתוב, על אף שאני לא מזדהה) שאולי אבי פגע בי מינית ואני לא זוכרת?
המחשבה הזאת ממש מציקה לי, ואני בטוחה שהיא לא נכונה!
(אבי כן פגע בנו רבות פיזית ומילולית, אך לא מינית)
למה זה קורה?
יש סיכוי שאכן קרה דבר כזה והוא נעלם מזכרוני?
על אף שזה ממש לא מתאים לאבי, שהוא אדם צנוע וההתעללות הפיזית והמילולית שספגנו ממנו היתה בעקבות ילדות קשה שלו עצמו?
שלום לך.
נשמע מדברייך שניסיונותיה של המטפלת להרחיב את ההתבוננות על חוויתך הנפשית לקחה אותך באסוציאציה להיבט המיני, ואת שואלת כעת מדוע זה כך- מדוע התעוררה דווקא אסוציאציה זו? פגיעה מינית אכן עשויה להיות מודחקת ולעלות למודעות רק בטיפול, אך זו בהחלט לא הסיבה היחידה שאסוציאציה כזו תעלה. לדוגמה, בנפש עשויות להסתתר תחת הכותרת של "פגיעה מינית" חוויות רגשיות ובין אישיות של כפייה או כוחנות אשר אינן קשורות לתחום המיני. לכן, אני חושבת שכדאי להרפות כרגע מהחיפוש אחר תשובה חד משמעית (היתה/לא היתה פגיעה מינית) ולחזור לטיפול כדי לפתוח, להרחיב ולהתבונן במה שהתעורר ומתעורר בך. אני מאמינה שהתבוננות פתוחה שכזו תאפשר, לאט לאט, להבין מה נפשך מספרת הן על אירועי המציאות והן על חוויות רגשיות.
ליטל
.jpg)
.jpg)
