הבת שלי בת 37.7 רווקה, משכילה, יפייפיה. היא לא מזמן עברה לעיר הגדולה. ואנו גרים בעיר אחרת . היא עובדת, אך מתלוננת וכל הזמן יש לה הרגשה שרוצים לפטר אותה. כל מה שאני מנסה להרגיע אותה, לא עוזר. לעתים אני חשה שהיא לא מבינה אות. היא מתפקדת בצורה לקויה, כגון, בקושי עושה דברים מלבד העבודה. היא עדיין לא סיימה לפרק את האריזות שלה. תמיד לא היתה הכי מסודרת, אך כעת המצב ממש בכי רע. היא נוקטת בעמדה של החלטה מסוימת וקשה מאוד להניע אותה ממנה. למשל אם היא רוצה לנתק קשר, היא טוענת איזו שהיא טענה על אותו אדם וככה זה נשאר למשך הרבה מאוד זמן. למשל עם אחיה היא לא מדברת, למרות שהיא מאוד רוצה לראות ולהיות עם האחיינית שנולדה לא מזמן. אבל היא לא תתכופף ותבקש סליחה על מנת להיות עם האחיינית. האגו שלה בשמים, והיא תמיד צודקת והיא לא לוקחת אחריות. רוב הזמן הבגדים שלה על הרצפה על המיטה ודחוסים בארון. בקושי משקיעה זמן למראה החיצוני שלה. היא לא נראת שמחה, והיא ניתקה יחסים עם הרבה מאוד אנשים גם מהמשפחה וקשה לה מאוד לשקם אותם. אין לה זוגיות כבר למעלה מ- 10 שנים. כמעט ואין לה דייאטים וגם אם יש אז מקסימום פגישה אחת.היתה לה מע' יחסים של כשנה לפני יותר מ- 10 שנים. היא לא מעוניינת בטיפול כל שהוא. איך אני מביאה אותה בכלל להבין שיש איתה בעיות?