שלום לך.

אני שומעת כמה את במצוקה, כמה את צריכה "נגיעה" ואיתות שיש איתך מישהו. וכמה קשה כשהמגע והמענה מתעכבים, גם אם אי שם בתוכך את אולי יודעת שהם יגיעו, ושיש מי שמחזיק אותך בנפשו.

אני שומעת את הבהלה שלך מהדעיכה, אבל גם את הפחד העצום מכך שאין מקום לתנודות בתוכך, אפילו אם את זוכרת ברמה הרציונלית שתהליך החלמה והיבנות הוא תהליך שאך טבעי שיהיו בו גם נסיגות. ההחלמה נחשקת אבל פעמים רבות גם מאיימת ומערערת ולפחות מנסיוני, כמעט כל תהליך שיש בו צמיחה נפשית משמעותית עובר דרך נפילות וכאבים. לכן, אם יש מקום בו את יכולה אולי שלא להקשות על עצמך הוא לתת לעצמך לגיטימציה להיעזר, להיתמך ולשתף בכנות בתנודות החלות בתוכך. יש לי הרגשה שהמטפלת שלך, גם אם אינה לצידך ברגע זה, יכולה להחזיק גם את הנסיגות וגם את הסערה שמתחוללת בתוכך כעת. 

אני שומעת את עוצמת המצוקה ומזכירה שבמידה ואת מרגישה שאת לא יכולה לשמור על עצמך, חשוב להיעזר בכל אמצעי שזמין לך- משפחה וחברים, קווי תמיכה ובמידת הצורך גם בפנייה למיון פסיכיאטרי. לצד זאת, זכרי שאת פחות לבד מכפי שאת מרגישה כרגע, ושהדברים יענו ויוחזקו. נסי לשמור על עצמך ולטפל בעצמך כפי שהמטפלת שלך היתה שומרת עלייך אילו היתה לצידךכעת . בסבלנות ובחמלה.

ליטל