אני מצטערת ליטל שאני כותבת פה שוב ושוב אני באמת מצטערת אני פשוט לא יכולה להיות לבד "בתוך" עצמי.
אני כמו בתחתית של איזה באר שכולם עוברים מעליה ולא רואים אותי.
הייתי בפגישה איתה היום.הייתה לכאורה פגישה טובה דיברנו על ענינים אחרים..
אבל הרגשתי כאילו אני שמה את עצמי בצד ומגישה לה מישהי אחרת..
ואני האמיתית הסתכלתי עליה ועלינו מהצד
והרגשתי עצב וייאוש.כמו תבוסה.
רציתי לצרוח לה שתתן לי כבר מה שאני רוצה ושתפסיק לענות אותי..
אני מרגישה שלא אכפת לי כלום ואין לי מה להפסיד.
תמיד אני מפחדת להיות תובענית מציקה קשה,מפחדת לעייף אותה,לאכזב אותה..עכשיו כבר לא אכפת לי יותר
אני אכתוב לה מה שאני רוצה מתי שאני רוצה
הלוואי שגם אצליח להתגבר על עצמי ולהיעלם מפגישות.
היא יקרה לי.אני אוהבת אותה בכל ליבי.ומעריכה את מה שהיא עשתה ועושה בשבילי.אבל אני לא יכולה יותר.
היא לא יכולה לעזור לי בזה.נכון?
שלום לך.
קודם כל, זה בסדר. אני מרגישה שאת משתמשת בפורום לטובה, וכאשר את צריכה אותו.
אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את כוונתך ואת האופן בו החוויות שתיארת בהודעות נגעו והעירו זו את זה, אך נדמה לי שאת מספרת על הטלטלה העצומה בין מצבי הקרבה למצבי הנפרדות-לבדיות. וכמה מבלבל איך בתוך אהבה- שלך ושל בן זוגך לבנך, שלך ושל המטפלת שלך, יש גם גבולות, מתחים, פערים. זה קשה. קשה וכואב אבל- גם אם זה לא מרגיש כך כרגע- גם מקום לגדילה. נדמה לי שכאשר לומדים להחזיק ביחד את הקרבה והמרחק, את הביחד והלחוד, משהו בקשר מעמיק ויש גם יותר שקט מבפנים. אני לא יודעת עד כמה הדברים נוגעים ומנחמים בתוך הכאב והטלטלה, אבל אומר מה שאני כותבת לך לא פעם, שאין צמיחה בלי כאב, ושאנשים שמתמשים בטיפול שלהם באופן אמיץ ועמוק חווי לא מעט כאב, אבל פירות הצמיחה הנפשית מגיעים בסוף.
אל תתייאשי.
ליטל
.jpg)
