אני לא יודעת אם זו ההגדרה המדויקת למה שאני מרגישה אבל זה מספיק קרוב כדי לשתף קצת במה שעובר עליי.
מזה שנים שאני חיה במעין תחושה כזו של מחסור בשיח פתוח, במתן לגיטימציה לרגשות, תחושות, חלומות וחוויות.
לפעמים זה נדמה שמדובר באנשים שנקלעו לסביבה משותפת ללא גורם מאחד ביניהם, מלבד החומר התורשתי והדם שזורם בעורקיהם.
עיקר היחס היה מגיע בצורה של כסף, בעיקר של מתנות, אוכל ובזמן הבילוי הזה גם לא הייתה אינטראקציה.
כמו ללכת עם ילד קטן ולקנות לו גלידה אבל רק להסתכל עליו אוכל ולא להחליף איתו מילה אחת.
העניין הוא שבתקופה האחרונה דברים מהילדות צפים ועולים, משפיעים עליי וחלקם גם חוזרים במילים מדוברות מאותם גורמים.
אימא שלי לא חוסכת ממני מילים קשות כמו שהיא מצטערת על כך שנולדתי, שהיא רק סובלת איתי, שאני כישלון ולעולם לא אצליח להסתדר לבד.
היום היא לעולם לא תיתן לי כסף גם אם אצטרך, מבחינתה שאלך לעבוד וארוויח בעצמי ואני יכולה לשכוח מהחלומות הגדולים ביותר שלי שאולי בחלק מהזמן יכללו גם השקעה מרובה שלא תהיה מתוגמלת בסכומי כסף גדולים בשלב זה.
מלבד התחושה הזו שהידיים שלי קשורות ואני נאלצת להיתקע במקום אני יודעת שהתוכן של הדברים לא נכונים.
סיימתי תיכון בהצטיינות, שירתי שירות מלא בצבא, עשיתי תואר ראשון במקצוע קשה ונחשב, התחלתי אפילו תואר שני.
מעבר לכך שנאלצתי כרגע לוותר ולשים בצד את הכל, קשה לי מאוד לקבל את המילים האלו, הן חודרות ופוגעות וכמובן שהן גם משפיעות.
הדימוי העצמי שלי נפגע ואני לא מסוגלת להחזיר אותו כי המילים מרסקות אותי וכמה שניסיתי לדבר ולהסביר, פשוט אין עם מי לדבר.
אני באמת שבורה ומרגישה שבחיים שלי אין מקום יותר לעצמי.
בנוסף להכל גם חלק גדול מהמשפחה שלי לא בקשר איתי, המצב הכלכלי הלך והדרדר בעקבות משבר משפחתי, נותרתי לבד ובודדה מול העולם והייתי עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
ממצב שאני נמצאת בטופ, אני נמצאת בתחתית ומרגישה שאני רק ממשיכה לשקוע.