האם זה תקין בטיפול, שמצד אחד המטפלת מאוד מאוד מחזיקה, וזה מה שמשאיר אותי בטיפול אצלה. כי אני חייבת החזקה חזקה ויציבה עם כל הכוח.
והיא נותנת לי את זה.
ומצד שני דווקא היא אחד האנשים שהכי הייתי מתביישת לספר להם טראומות וחולשות?
ולא מרוב אהבה או רצון להיות מושלמת כמוה, כי היא לא מושלמת בעיניי...
אלא כי אני בתוכי מרגישה שהיא לא באמת תרגיש.
היא יודעת להחזיק חזק מאוד, כי היא חזקה. כי יש לה עניין להצליח, זה אתגר בשבילה והיא רוצה לצלוח אותו.
אבל לא מאמינה לרגע שהיא כואבת בשבילי, ודווקא כן מאמינה שהיא די תתפלא ואפילו תבוז בליבה פנימה על הסיפורים שלי ועל דרכי ההתמודדות שאימצתי לעצמי כדי לשרוד. ולא רוצה לפתוח את הלב בפני מי שליבו לא איתי.
ואין לי מה לדבר על זה איתה, כי היא תכחיש. ותאמר שבטח בטח מרגישה וכו' וכו'.
ורק כדי לא לשמוע את המשפט השקרי הזה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה.
ואני מתפוצצת מרוב הצפה של זכרונות ותכנים שעולים בעקבות הטיפול, ולא יכולה לדבר.
שלום לך,
אני מצטערת לשמוע שזו החוויה שלך. כמובן שטיפול אמור להיות מרחב מכיל ומוגן בו אפשר לספר דווקא על החוויות הכי אינטימיות, מביכות או קשות. עם זאת, לעתים מתקיים קושי להרגיש בנוח לספר, וכדאי לבחון האם מדובר במשהו שמגיע מתוך הקשר הספציפי הזה, או שזו איזושהי חוויה שאת מסתובבת איתה באופן כללי. מדבריך נשמע שהחוויה דווקא מולה היא כזו. כמובן שיהיה חבל מאוד להמשיך בטיפול בו את מרגישה שאינך יכולה לשתף, אבל מצד שני, אני מציעה לך לנסות לבחון האם באמת מדובר בבעיה במטפלת עצמה, או באיזשהו חשש שאת מביאה איתך לטיפול. ייתכן גם שמדובר בשניהם כמובן. אולי תוכלי לנסות להעלות את הנושא מולה, אם את מרגישה בנוח, להגיד לה שאת חוששת להעלות נושאים מסוימים, ולראות אם היא מבינה ותומכת באפשרות שלך להרגיש יותר בנוח. בכל מקרה, חשוב לא לוותר, כי אם יש דברים שאת מרגישה שאת שומרת בתוכך, כדאי מאוד למצוא את המקום בו תוכלי לשתף בהם ולא להישאר לבד עם המטען הזה.
בהצלחה,
יעל
