ערב טוב,
לאחר טיפול ממושך, הגיעה נקודה שבה שמתי לב שהמצב שלי הפך לגרוע יותר בעקבות הטיפול ולא חל שינוי.
אני חלילה לא מאשימה את המטפל ולא חושבת שהוא אשם בשום דבר.
רק תוהה לעצמי אם זה יכול להיות סימן לכך שמשהו קרה בתהליך הזה?
האם ייתכן שטיפול נמשך, למרות שהמטפל רואה ויודע שאין התקדמות בחיים האישיים של המטופל ושיש הרעה במצב הנפשי שלו?
מה האינטרס שלו להמשיך לקבל את המטופל כשהוא יודע שאין לו את היכולת לסייע?
אני אומרת את זה כי אם לא הייתי מתעוררת יום אחד ומבינה את זה, כנראה שהטיפול היה נמשך לנצח ללא הועיל.
שלום רות.
שאלת ההחמרה בטיפול היא שאלה רגישה מאוד. לעתים מתרחשת הרעה מפני שמשהו בטיפול לא עובד נכון, לפעמים משום שהמטופל חווה משבר אקוטי ולפעמים ההרעה היא מעין "ירידה לצורך עלייה" במובן של כניסה לאזורים נפשיים כואבים באופן שמאפשר לטפל בהם ולאט לאט לצמוח מהם. לא תמיד קל לזהות, ודרושה עבודה עדינה ורגישה מאוד כדי לזהות בזמן אמת באיזה מן המקרים מדובר. לכן, בהקשר לשאלתך לגבי האינטרס של המטפל, אני נוטה להאמין (ומקווה...) שאף מטפל לא משאיר אצלו מטופל למרות מחשבה שאינו יכול לסייע לו, אלא מתוך אמונה (גם אם בלתי מוצדקת) שההרעה והקושי הם זמניים וברי שינוי.
אם אני מבינה נכון את דברייך כבר בחרת לסיים את הטיפול אך במידה ולא- אני מציעה להעלות את הנושא בטיפול ולנסות לייצר שיח אשר יאפשר לכם לזהות מה משמעות התקיעות והקושי. במידה וכבר סיימת את הטיפול ואת עדיין מתמודדת עם קושי, אני רוצה להציע לא לוותר על האפשרות להיעזר- לפעמים דרוש יותר מניסיון טיפולי אחד, או מפגש עם מטפל אחר, כדי שהדברים שנתקעו ונחסמו ישובו למסלול של צמיחה.
ליטל
