שלום ליטל,

אני רוצה להעלות נקודה לא פשוטה בחיי האישיים.
בעבר לא הייתה לי את היכולת להבין או שאולי בחרתי להדחיק את היחס שקיבלתי מהבית.
מעולם אימא שלי לא תמכה בי, בעיקר לא מבחינה רגשית.
מעולם היא לא דחפה אותי לעשות את מה שאני רוצה, להילחם על החלומות שלי, להגשים את עצמי.
מעולם היא לא אמרה מילה טובה, מעולם לא ישבה לשיחה קרובה.
מעולם היא לא אמרה שהיא אוהבת או מעריכה.
מעולם היא לא הייתה מוכנה להשקיע בי סכומי כסף כפי שעשתה עם אחים אחרים.
תמיד מוצאת תירוצים לצאת מהבית במקום להיות איתי ולדבר וגם כשנמצאת בבית מחפשת עיסוקים כדי לא לדבר.
נוטה להתעלם ממני כשאני שולחת לה הודעות או מתקשרת, בדרך כלל בטענה שהייתה עסוקה או לא ראתה אבל כשאחרים מתקשרים אליה היא ישר רצה להרים את הטלפון.
אני רק אגיד על עצמי שהייתי תלמידת תיכון מצטיינת, עשיתי שירות צבאי מלא, בוגרת תואר ראשון בהצטיינות, באמת ילדה טובה שרק רוצה לחיות את החיים שלה בצורה טובה.
קרה משבר משפחתי שגרם לי לעצור ולא להמשיך לתואר מתקדם.
פתאום כשאיבדתי את היכולת הזו, אימא שלי לא הייתה שם כדי לתמוך ולהרים אותי.
הבנתי שכשאני צריכה את היד הזו, היא רק דוחפת אותי יותר למטה ופוגעת בי.
כואב לי לדעת שמשפחה לא בוחרים אבל קשה לחיות מציאות אחרת שבה אין משפחה תומכת וכשיש מודעות גדולה ורצון להצליח אבל דיכוי מבפנים.