התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי לראשונה.
מודה שהמנהג שבו מטפל לא חושף שום פרט אודות חייו מול המטופל הוא מאוד ביזארי בעיניי.
זה יוצר דיסוננס אדיר בהרגשה שלי .
אני חושפת בטיפול את הכאבים הכי גדולים שלי, חשופה ופגיעה ולפעמים אף שבורה וחלשה , מול מטפל שיוצר עבורי אשליה שהוא כמעט מושלם. ללא רבב. אינטלקטואל.
מה שזורק אותי לרגשי נחיתות עוד יותר קשים. זה ליטרלי לשבת מול הבנאדם הכי חסין בעולם ולהתפרק מולו. ולחשוב שזה אמור לעזור לי להרגיש טוב יותר עם עצמי?? לא מסתדר לי...
איך הפער הזה אמור לתרום לטיפול ולא ליצור אפקט בדיוק הפוך?
אם המטפל חושף משהו מחייו האישיים , זה נתפס כאילו הוא- רחמנא ליצלן- אנושי??
אוי ואבוי!! מלח מים, מלח מים!!
לפעמים נראה לי שזה פשוט מאוד נוח לפסיכולוגים לא לחשוף חולשות משל עצמם. זה הכל.
בעיניי, לטווח הרחוק, זה לא משרת שום דבר טוב, לא מקדם ולא מעצים את המטופל. אלא בדיוק להפך וחבל.
אשמח לקבל פרספקטיבה מזווית של מטפל אודות הנושא הזה.
תודה.
שלום יעל.
אני שומעת בדברייך את הכאב והתסכול, ואת התחושות הקשות שהמפגש עם חוסר הסימטריה בחשיפה מעורר. באופן כללי, ההימנעות משיתוף של המטפל נובעת הן מרצון לפנות מקום לתכני המטופל והן, ובעיקר, מתוך רצון להשאיר "מרחב השלכתי"- מרחב בו המטופל, מתוך חוסר הכרותו עם המטפל יכול לשים עליו, לדמיין אותו ולפנטז עליו בהתאם לתכנים הנפשיים עליהם הוא צריך לעבוד. כלומר, דרך האופן בו המטופל חווה את המטפל ניתן לחשוף ולעבד תכנים מעולמו הפנימי של המטופל. כך, למשל, אפשר לשער שהאופן בו את חווה את האנונימיות של המטפל שלך (התנשאות, שלמות, חסינות מוחלטת) מספרת גם דבר מה על נפשך. במובן זה, אני חושבת שחשוב מאוד להעלות בפני המטפל את התחושות, לחשוב אותן ולהבין מה משמעותן בנפשך.
מעבר לכך, היום קיימות גישות שונות בנוגע למידת החשיפה של המטפל, ומטפלים רבים עושים שימוש בחשיפה מבוקרת של תכנים, רגשות או מחשבות כאשר הם מאמינים שחשיפה זו תתרום למטופל, לקשר ולתהליך. אין משמעות הדבר שהקשר הופך לקשר של שיתוף הדדי או שכל שאלה/בקשה לחשיפה של המטופל תענה, אלא שהמטפל מחזיק את האפשרות לשימוש בחשיפה עצמית. במובן זה, יתכן שהמטפל שלך לא בהכרח מסרב לשתף בתכנים, אלא פשוט לא מרגיש שאו העיתוי והנסיבות הנכונים לכך. לכן, גם בהקשר זה, מציעה לשוב ולפתוח עם המטפל את התחושות ולראות לאן השיח יקח אתכם.
ליטל
