אני ממש גרועה בלדבר עם ההורים שלי. אני צריכה סוג של הכנה נפשית לפני שאני פוגשת אותם. לדעת מראש ולהזכיר לעצמי להיות סבלנית ורגועה. כי כשהם שואלים אותי על החיים שלי, גם על הדברים הכי רגילים, לימודים ועבודה וכאלה, אני מרגישה שאני חייבת שזה יפסיק. ואני עונה תשובות קצרות בלי תוכן כי אני לא מצליחה. אני מעדיפה כשהם מדברים אבל גם אז לא ממש. היום מצאתי את עצמי איזה שלוש שעות עם אמא שלי. ורוב הזמן שתקתי וניסיתי להיות רגועה עד שהכל יעבור. והיא דיברה ודיברה כאילו היא רק מנסה למלא כל רגע בתוכן. ולא יכולתי יותר. ועוד יותר הרגשתי רע שאני גורמת לה לאי נעימות כזאת שהיא מרגישה שהיא חייבת לדבר ושאני לא עונה לה כמעט וזה לא יפה. כשאדישים אליך זאת הרגשה רעה. ובסוף זה נגמר. וחזרתי הביתה וישנתי שעתיים ואני פשוט כל כך עייפה. הכל מרגיש לא בסדר ואני לא רוצה לראות את ההורים שלי יותר אף פעם. אין לי כוחות יותר לא לזה ולא למציאות בכלל. אני יודעת שאני פוגעת בהם ושאני לא אמורה להתנהג ככה ואני יודעת שזה דפוק ושאני לא בסדר ואני גם יודעת שלעולם אני לא אהיה בסדר לא איתם ולא עם העולם באופן כללי.