שלום.
אני בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי.
הגעתי לטיפול בעקבות משבר רגשי עקב אובדן , האובדן גרם לי לתחושת שבר פנימי עמוקה מאוד שלא הצליח להתאחות ובעקבותיו חשתי תלות רגשית מכאיבה בחברה, רק היא, התמיכה שלה, עזרו לי להירגע.
המטרה העיקרית שלי בטיפול היתה להשתחרר מהתלוות המייסרת, אך המטפלת טענה בתוקף שכל אדם זקוק לקשר רגשי עם מישהו, והמטרה של הטיפול היא לעזור לי ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים.
היא אמרה שבעקבות העבר שלי (התעללות ממושכת בילדות) אין לי קשרים משמעותיים עם אנשים ועלי ללמוד לרכך את ההגנות וליצור קשרים משמעותיים, זו מטרת הטיפול.
היא הסבירה לי שגם הקשרים שלי עם בני משפחתי (בן זוג, ילדים) אינם משמעותיים, (בעלי הסכים עם זה)
אני סובלת כנראה מדה ריאליזציה/ דה פרסונליזציה, בעלי אומר שאני תמיד נראית כמו בחלום בהקיץ, חמותי טוענת שאני "נמצאת ולא נמצאת" אנשים אומרים לי פעמים רבות שפגשו אותי/ דיברו איתי, ואני הייתי שקועה ולא שמתי לב. אני מרגישה שאני נמצאת מעבר למסך זכוכית שמבדיל ביני לבין העולם.
שאלתי:
אני הגעתי לטיפול במטרה לפתור את עניין התלות (שנפתרה עם הזמן) ועל מנת להקל על הסבל הרגשי היומיומי שאני חשה מכך שנפשי תמיד במצב מטולטל ולא רגוע.
לא באתי על מנת ליצור קשרים עמוקים יותר, זאת לא היתה המטרה שלי, ואני לא רוצה בכך!
לא באתי לטיפול על מנת להעיר בחזרה את הרגש המנותק, ואני לא רוצה בכך!
יש לי מטרה אחת ויחידה בטיפול- לצאת חזרה לעולם עם כוחות להחזיק את עצמי, כמו שהיה עד המשבר.
אמרתי למטפלת שההבדל ביני לבין אנשים אחרים שבאים לטיפול הוא שבד"כ מי שבא לטיפול מבקש: אני מעוניין בקשרים מספקים יותר/ אני לא מרגיש ורוצה להרגיש וכד'...
אני לא במקום הזה. אני מרגישה שנפגעתי מידי הרבה ואני לא מעוניינת בקשר עמוק יותר, לא מעוניינת יותר באהבה, לא מעוניינת יותר להרגיש. לא רוצה!
השאלה: האם טיפול יכול "לנצח" את ההתנגדות המודעת שלי?
האם יש סיכוי שיום אחד אמצא את עצמי מחוברת מקושרת ומרגישה, אפילו שאני לא רוצה?