יש לי שאלה שמציקה לי ממש.
עברתי ילדות לא פשוטה שכללה אלימות קשה מאוד, וכשאני אומרת קשה, אני מתכוונת לזה במלוא מובן המילה.
קשה עד כדי כך שכשהייתי עדה לאלימות הזו כשהופעלה כלפי אחד מאחיי, לא הייתי בטוחה שהוא ישרוד, תחושה של חיים ומוות על בסיס יומי.
לא הייתי מודעת לכך שזהו מצב לא נורמלי, שזה לא אמור להיות כך, אף אחד לא הסביר לי, ולעומת זאת הכחשה מבית הייתה על בסיס קבוע.
עברו מאז שנים רבות מאוד, ועד לאחרונה ממש לא ידעתי שיש לי איזו זכות לטפל בעצמי, על מנת להצליח להתחיל לחיות חיים נורמליים.
הפוך, חשבתי שבי האשם ואני בתוכי הלא נורמלית.
כשהתוודעתי לכך שאני חיה חיי סבל ולא מוכרח להיות כך והתחלתי בטיפול, חיפשתי חומר כתוב כדי שאוכל לקרוא על ההשלכות שיש לטראומה כזאת בבגרות ולהבין יותר לעומק מה קורה לי.
אבל כמעט כל החומר המתאים מדבר דווקא על פגיעה מינית.
אני לא מזלזלת חלילה בסבלם של אחרים, אך כואבת שאין פרופורציה בין החומרים, המחקרים וכו' על פגיעה מינית לעומת החומרים המחקרים וכו' על פגיעה פיזית, הדבר מכאיב לי כי זה יוצר רושם שפגיעה כמו שאני עברתי לא שווה יחס.
ואני לא חושבת שילדים מוכים סובלים פחות מילדים מנוצלים, נראה לי שבשני המקרים הסבל רב.
אולי אתם יודעים למה זה כך?
שלום שישה,
אני מצטערת לשמוע על החוויות שחווית. כמובן שאין להפחית בהשפעותיה ההרסניות של אלימות כלפי ילדים ושל אלימות במשפחה ושהן יכולות לגרום לטראומה עמוקה. לא ידוע לי על התופעה שאת מתארת כאן, שכן מנקודת מבטי יש להשפעות של אלימות פיזית חשיבות פסיכולוגית שאין להפחית בערכה. את מוזמנת לקרוא את המאמר הזה שפורסם באתר שלנו בנושא זה (לחצי על הלינק). מאחר ואת מתארת את ההשפעות של האלימות אליה נחשפת, ייתכן שתוכלי להפיק הרבה מעיבוד הטראומות שחווית במסגרת טיפול נפשי. בכל מקרה, אני מעודדת אותך להמשיך ולתת מקום לחוויות הטראומטיות שחווית ולא להישאר לבד עם הזכרונות הקשים.
בהצלחה,
יעל
.jpg)
