חזרנו להיפגש אחרי שהחלימה ממחלתה.והיא בסדר.
באופן מוזר לצד זה ששמחתי לפגוש אותה מתלווה לזה כעס שזר לי.לא מבינה למה אני כועסת עליה.למה לכעוס על מישהו שחולה..ועוד מישהו שככ אוהבים.
וזה לא עובר לי..כבר שתי פגישות.
ואני יושבת מולה מאד מאופקת.אני אומרת הכל אבל אני מחזיקה.ובעצם אני לא רוצה להחזיק.לא.אני רוצה לבכות אבל אני בולעת את הדמעות או מוחה מהר לפני שיזלגו ואני רוצה להתכרבל בתנוחה עוברית על הספה בחדר ואני רוצה לבכות בקול ולכעוס ולהגיד הכל במילים פשוטות באותן המילים שיש במחשבות בתוך הראש שלי:
קשה לי להיות רחוקה ממך,אני מרגישה שאין לי שליטה במצב,אני מפחדת לאבד אותך.אני כל הזמן רוצה יותר ואני לא שולטת ברצון הזה וזה מפחיד אותי.אני מפחדת שפעם נצטרך להיפרד.אני שונאת שפגישה נגמרת ואני צריכה ללכת ולהשאיר בחדר את ה"שמיכה" שאת נותנת לי שעוטפת אותי באהבה וחמלה וקירבה ושומרת עליי ככ טוב.אני רוצה עוד מזה.עוד לפני שפגישה מתחילה אני עצובה והגוף שלי כואב מהמחשבה על כך שהיא תיגמר ושוב אצטרך להתמודד עם הפרידה ממך.גם אם זה רק לכמה ימים.אני מפחדת שאיבדתי את עצמי בתוך האהבה וההיזדקקות שלי אלייך.

זה מה שאני רוצה להגיד בפגישות איתה.ואני רוצה לבכות ולצעוק.אבל אני לא יכולה ואני גם לא יודעת אם מותר..
ואני מרגישה שאני יוצאת ומשהו לא נגמר בתוכי.
אני לא חושבת שמטפלים צריכים לספוג הכל..אבל הייתי רוצה להרשות לעצמי להיות פחות מחושבת.להתפרע (לא בקטע אלים..).
אני לא מסתירה ממנה כלום.ואין כמעט משהו שאני לא יכולה לדבר עליו איתה.(כמעט..) אבל אני כנראה כן מתביישת.מפחדת לאבד שליטה.נבוכה מלבכות ומלכעוס..
כשמישהו מאבד שליטה מה מרגיש המטפל?