אני סובלת מדיכאונות חוזרים שנים רבות (לרבות ניסיונות אובדניים בעבר). למרות הכל אני מנהלת חיים נורמטיבים. לפני שנה וחצי, הרגשתי מוצפת וחששתי שאעשה משהו מטופש. לראשונה בחיי פניתי לפסיכולוגית (טיפול דינמי), סיפרתי על הבעיות שלי, נחשפתי באופן הכי מקיף שניתן ואני מרגישה שהיא אינטליגנטית ומאוד אמפתית.
אני נפגשת איתה פעמיים בשבוע לאורך כל התקופה (ללא הפסקות).

אבל, הדיכאונות חוזרים, ואני מרגישה, שלמרות שאני לא מסתירה שום דבר, עונה בכנות מלאה על כל שאלה, נוגעת בעניינים שהכי מפריעים לי- בשורה התחתונה, חוץ מתחושה טובה אחרי הטיפול, אין באמת התקדמות. אני עדיין פורצת בבכי בלי סיבה, לא מצליחה להתרכז בעבודה, לא מצליחה לשמור על זוגיות נורמלית וחושבת לא פעם מחשבות אובדניות.
בהסתכלות אחורה: כל העניין יקר מאוד- ואני שואלת את עצמי אם אני לא מבזבזת סתם כסף.

שוחחתי על כל זה עם הפסיכולוגית- שאומרת שזה תהליך, וזה לוקח זמן. אני מדברת איתה על התסכול שלי בערך אחת לחודש. לא התביישתי ואמרתי לה שאני חוששת שיש פה סוג של רמאות. היא לא מתרגשת - התשובה שלה תמיד עוסקת בהתמקדות בתהליך, ובעובדה שיש דרך שצריך לעבור- ושהחיפוש שלי אחרי תוצאה היא אולי חלק מהבעיה.
מרגיז אותי שאני לא יודעת האם יש תוכנית עבודה מסודרת. לוחות זמנים. (יכול להיות שיש - היא מתחמקת מלומר לי).

האם זאת אני שחסרת סבלנות? האם זאת הפסיכולוגית שעושה עבודה לא טובה? האם זה פשוט הפסיכולוגיה הקלינית הפסיכו-דינמית, שחוץ מתובנות מאוד מעניינות על עצמי ועיסוק ב"מה אני מרגישה" (שעושה תחושה טובה) לא מסוגלת להביא למצב שהדיכאון לא יהיה חלק מהחיים שלי?

אני מאוד מבולבלת ומתוסכלת- ואני לא יודעת מה לעשוות. אני לא מרגישה שלמה עם התשובה שהיא מספקת לי ואני תוהה האם להמשיך בטיפול? לנסות סוג טיפול אחר (פסיכיאטרי)? אני מאוד מפחדת לקחת כדורים- אבל אולי זה הכיוון. לוותר על טיפול בכלל ואז לא להיות מתוסכלת (חייתי עם הדיכאון עד לטיפול, ואני כנראה אחיה גם אחריו- אבל לפחות לא אהיה מתוסכלת ומרגישה מרומה)? אולי פשוט אני שואלת אותה שאלות לא נכונות?

המון תודה,
ענת