היי ליטל.כמו בהרבה פגישות דיברתי איתה לאחרונה שוב על הפחד שלי מזה שהיא תיעלם פתאום או מזה שאיאלץ להיפרד ממנה..
וזה לא משהו רחוק והיפותטי בשבילי.זה מאד מאד מוחשי ומפחיד.דבר שאני עסוקה בו ובמובן מסויים משתלט על הטיפול ו"מפריע" להיות ולקבל את הטוב.
היא כל הזמן מבטיחה שככל שזה תלוי בה היא תמשיך לטפל בי כל עוד ארצה בכך.
וולפני כמה פגישות היא אמרה שאינה יודעת גיצד להרגיע את הפחד הזה שלי.

לאחר התחבטות והיסוסים אמרתי לה שהיה מרגיע אותי אם היא הייתה יכולה לומר לי שגם אם בעתיד היא תעבור למדינה אחרת,או תיאלץ להפסיק לעבוד,או תפרוש...בכל מקרה,גם אם יהיו שינויים אנחנו נמשיך להיות באיזשהו קשר ולא נתנתק.
להפתעתי ולשמחתי הרבה היא אמרה שהיא יכולה לומר את זה.
הרגשתי שסלע גדול הוסר מלבי.
שאני יכולה להירגע ושלא ניפרד.
זה שינה הכל.פתאום יכולנו לדבר גם על נושאים חשובים אחרים והזמן בין הפגישות נעשה פחות מכאיב.

ואז, אתמול קראתי כתבה בווינט שמדברת על סיום של טיפול ופרידה. היו שם כל מיני דברים אבל הכי הטריד אותי שהיה כתוב שלכל טיפול תאריך תפוגה וכל טיפול צריך להסתיים.

מבחינתי אין לטיפול שלי מטרה נקודתית שצריך להשיג...אני זקוקה לקשר הזה כדי לחיות,כדי להרגיש מלאות,כדי לאהוב את עצמי וכדי להתמודד עם מה שהחיים מביאים.עם היומיום..
זה כמו שאת התרופות אני יודעת שאצטרך לקחת כל החיים.ושאם אפסיק קרוב לוודאי שבשלב כלשהו אני אידרדר וארגיש רע שוב.

האם באמת כל טיפול חייב להסתיים?
חייבת להיות פרידה מץישהו?
האם הרצון שלי לא להיפרד ממנה הוא לא בריא? לא תקין?
אני רוצה לציין שעם אנשים אחרים אני לא עסוקה או מוטרדת מפרידה.(למרות שבאופן כללי אני לא אוהבת להיפרד והייתי רוצה להימנע מכך כשאפשר.)


(מחשבה על פרידה ממנה, מערערת אותי מבפנים.רק מהמחשבה אני מתמלאת פחד וכאב. זה אפילו גורם לכאב פיזי משמעותי.הבטן כואבת,החזה כואב ויש תחושה שהלב עומד להפסיק לפעום.)