אני, ל', מטופלת מזה שלוש שנים אצל פסיכולוגית מקסימה שאני מחוברת אליה מאוד, בחודש האחרון הבחנתי בהתנהגות מוזרה מצד ח' (הפסיכולוגית), שכוללת בלבול, חוסר ריכוז, עייפות, חיוורון ועוד, תארתי לי שכל אלו וודאי תוצאות של משהו שקורה בחייה הפרטיים. למרות שדאגתי, התנהגתי כרגיל כדי לא לחדור לפרטיות שלה. יום אחד היגעתי לפגישה וח' נראתה רע מבדרך כלל. שאלתי בזהירות אם הכל בסדר.
אחרי שתיקה של כמה רגעים ארוכים במיוחד, ״אני בהריון״, השיבה ח'.
שמחתי שלא מדובר במחלה או שלל אופציות איומות נוספות שעברו לי בראש במשך החודש הזה, ומיד חשתי חרדה בלתי מוסברת. ח' שברה את השתיקה המביכה וסיפרה שלמרות שההריון נמצא בשלב מוקדם ועדיין מוגדר כסוד, בחרה לשתף אותי כי ראתה שאני מודאגת. ח' ואני יודעות שהריון, ילדים, הורים ומשפחה בכלל הם נושאים טעונים עבורי. הערכתי מאוד את הכנות של ח', הודתי לה על כך. היא שאלה אותי איך זה גורם לי להרגיש ומיד עניתי, ״אני שמחה בשבילך״.
בדרך הביתה חשבתי האם הטיפול יימשך כרגיל? האם היא תעזוב אותי? האם היא תהיה בסדר? מה המשמעות של הריון בגיל 40?
בלילה לא נרדמתי מרוב חרדה שאני לא יודעת להסביר.
אני כבר לא ילדה, ח' אינה אמי ולעולם לא תהיה. אז למה לכל הרוחות עצם היותה של ח' בהריון מפעיל אצלי את הדבר הזה? זאת השלכה? זאת סתם חרדת נטישה אינפנטילית שהוצאה מהקשרה? למה הידיעה הזו החזירה אותי לעיסוק הכפייתי בילדות שלי ובתקופה שבה אמי הייתה בהריון ושלחה אותי לפנימייה במרחק שעתיים נסיעה על מנת לפתוח דף חדש, להקים משפחה חדשה שלא כוללת אותי וכל זה כדי לחיות את שארית חייה לצד גבר שאינו אבי?
שלום ל' יקרה,
קודם כל, אני שמחה לשמוע שיש לך קשר טוב וקרוב עם המטפלת שלך ושאת בעיצומו של טיפול משמעותי.
דאגה וחרדה לשלומה של המטפלת הוא דבר טבעי וקורה למטופלים רבים, והדבר נובע גם מעצם החשיבות שיש לקשר זה בחיינו. על כן, ברצוני בין היתר לנסות להרגיע ולומר שהרבה נשים יולדות בגיל 40 והדבר לא בהכרח מהווה סכנה בריאותית. לרוב מטפלות ממשיכות לעבוד במהלך ההריון ואז יוצאות לחופשת לידה, שלאחריה אפשר להמשיך את הטיפול, והכל בהתאם למה שאתן מסכמות ביניכן.
בהיבט העמוק יותר, שאת גם מתייחסת אליו, הריון של מטפלת מעורר תגובות רבות ומציף תכנים שונים, כל אחד בהתאם להיסטוריית חייו ולנושאים שמטרידים אותו (למשל עשויים לחוש חרדה לשלומה של המטפלת, כעס, תחושה של נטישה, סקרנות לגבי חייה האישיים ועוד ועוד). לכן, גם כאשר את יודעת שהמטפלת היא אינה אמך, מתעוררות בך תחושות רבות, חרדות לאובדן הקשר ולאובדן המקום שלך. לא הייתי קוראת לזה חרדה אינפנטילית, וגם לא עיסוק כפייתי בילדות, אלא התמודדות עם ארועים משמעותיים וקשים מעברך, שהשפיעו עליך עמוקות ודורשים עיבוד נפשי. איני יודעת אם שוחחתן בטיפול על תקופה זו, אך כעת נפתח פתח רגשי לעסוק שוב בתכנים הכואבים והכל כך חשובים האלו. אני ממליצה לך להביא את המחשבות הללו לטיפול ולפתוח אותן עם המטפלת. כך תהיה לכן הזדמנות גם לדבר על ההיבטים הטכניים (חופשת לידה וכו') וגם לגעת בחרדות, בתחושות ובכל מה שמתעורר אצלך. זו יכולה להיות הזדמנות לעבודה ולהרחבה של הטיפול.
שיהיה בהצלחה,
סיון
