אני מרגישה נורא... האיש שלי ואני מתחלקים בשעות היום עם הילדים, עכשיו שהמסגרות סגורות בגלל הקורונה - אחד בעבודה, השני בבית ובשעה מסוימת מתחלפים. היום הייתי אני בבית בבוקר עם הילדים.
תכננתי את היום כבר אתמול, וגם התחלתי לארגן את ארוחת הצהריים כדי שלא אצטרך היום להיות במטבח ואוכל להתייחס אליהם כמו שצריך. הכנתי ארוחת בוקר טובה, עשינו סדר בוקר כמו בגן, קראנו סיפור, הכנו עוגיות ביחד, יצאנו לגן שעשועים, ארגנתי ארוחת צהריים חמה... והבן שלי, בן 4, פתח איתי חזית מהבוקר, כל דבר שביקשתי הוא עשה ההפך, התעלם ממני, ופשוט איבדתי את הסבלנות והגעתי למצב שאני צועקת עליו יותר ויותר. כשהאיש שלי חזר הביתה זה היה במצב שאני אומרת לו "אתה רוצה לספר לאבא איך התנהגת היום?"
ועכשיו אני כועסת על עצמי. אני יודעת שהמצב לא פשוט ושהשינוי בשגרה קשה לו מאד, ואני יודעת שזה עדיין לא בסדר שהוא יתנהג ככה, אבל למה דווקא ביום שכל-כך ניסיתי זה נגמר ככה?
שלום אוריה.
נשמע שאת מבינה היטב את הקושי של בנך ואת העובדה ששינוי דרמטי כל כך בשגרה מביא איתו גם אי שקט וירידה ביכולות ובאיכות ההתנהגות, אך קשה לך להתבונן גם על עצמך בעין סלחנית ולהבין שבעתות כאלו של לחץ ואי ודאות כולנו, ולא רק ילדים, עשויים לתפקד פחות טוב. לכן אני חושבת שכדאי, קודם כל, לנסות ולשחרר את עצמך מרגשות האשמה ו"לסכם" עם עצמך שכך זה יהיה בתקופה הקרובה- גם הצלחות, קרבה ותפקוד הורי מצוין וגם "נפילות". גם שלך וגם של הילדים. בהתאם, כדאי להתמקד במספר היבטים. ראשית, לנסות להכין "פתרונות חירום" למצבים בהם את מרגישה שאת "על הקצה", מתוך הכרותך איתך ועם בנך. פתרונות אלו יכולים להיות "חיבוק איפוס", פסק זמן של הקראת סיפור או פעילות מרגיעה ובמידת הצורך אפילו הפסקת טלוויזיה קצרה שתאפשר רגיעה ומנוחה- העיקר הוא לזהות שאת/ילדייך על הקצה ולנסות לעצור בזמן. היבט נוסף הוא היבט ה"תיקון"- אם זיהית שלא פעלת נכון לאורך היום אמרי לבנך בכנות ובענייניות, בלי אשמה ובלי התנצלות מוגזמת, שהיה לכם יום קשה וגם את התרגזת יותר מדי, אבל מחר תנסו ביחד שיהיה יום רגוע וטוב יותר. כמו כן, חשוב מאוד לשקף לבנך את הבנתך את קשייו, ולהבהיר שאת מבינה שקשה לו והמצב מבלבל עבורו (שימי לב, אגב, שהצעת לו הסבר מותאם וברור למצב) אך שיש התנהגויות שאינן לגיטימיות.
ליטל
