אני לא מרגישה נטושה.אני בהחלט מרגישה שהיא עושה הכל כדי לשמור על קשר, כמו שכתבת..
אבל אני מרגישה מאד עצובה.כאב.
ואני גם מפחדת שלא ניפגש יותר,אפילו שאני יודעת שהסבירות לכך נמוכה.
אני מרגישה פחד.במיוחד שאני לא יודעת כמה זמן זה יימשך...
סיכמנו שנעשה פגישות טלפוניות.אני לא רוצה וידאו.
חוץ מזה אני מרגישה שבלעדיה אין לי איך "להיטען"..ומנגד אני נדרשת להרבה לעשות ולתת הרבה..
מציפים את הוואטסאפ והפייסבוק בכל מיני רעיונות לפעילויות עם הילדים , בגן של בתי ההורים שולחים לקבוצה תמונות וסרטונים של ההילדים עושים דברים...
ולי אין חשק וכול לעשות איתם כלום.וגם לא בא לי לתקשר עם שטר ההורים.
זה גורם לי להרגיש אמא לא טובה.
שלום לך.
ראשית, אני שמחה לשמוע שהבנתי אותך לא נכון, ושאת לא מרגישה נטושה ולא נמנעת מהמשך הטיפול, אלא "רק" מהוידאו. אולי חוסר ההבנה שלי הוא גם תגובה לתנועה נפשית משמעותית שחלה לאחרונה- נדמה לי, אם אני מזהה נכון, שבעבר אירוע כזה יכול היה לגרום לך להרגיש מאוד נטושה ואבודה. מעבר לכך, אני יכולה להבין את הקושי והכאב. יש משהו בסיטואציה הנוכחית שמדגיש גם את האכפתיות והקרב אבל גם את הנפרדות והמרחק מהמטפלת, וזה לא קל, ואולי גם משפיע על הכוחות והיכולת מול הילדים. עם זאת, זה המקום להיות גם סלחנית כלפי עצמך ולהזכיר לעצמך שהסיטואציה לא פשוטה, ולהורים רבים לוקח זמן להתרגל ולארגן אותה. במילים אחרות, לאט לאט. זה לא פשוט, מכל ההיבטים, וצריך לנשום עמוק, לשאת את הכאב והחרדה ולזכור שעוד זמן מה זה יהיה מאחורינו.
ליטל
