שלום.
בעקבות טיפול צפו תכנים טראומתיים למודעות, זיכרונות של אלימות קשה וממושכת שעברתי בילדות.
מעולם לא סיפרתי על כך לבעלי, על אף שאנו נשואים שנים רבות, גם כי מעולם לא חשבתי שיש משמעות למה שעברתי וגם כי רציתי לשמור על כבוד משפחתי.
המטפלת המליצה בעבר לשתף אותו, על מנת שיוכל להבין מה עובר עלי, אבל אני לא מוכנה בשום אופן! לא מוכנה להיחשף ולא מוכנה לפגוע בכבוד האדם שהתעלל, כי על אף הכל, הוא וכבודו חשובים לי ויקרים בעיניי, ולא אחלל אותם לעולם!
הבעיה היא שכעת, מכיוון שאני מוצפת, בכל פעם שבעלי מתנהג לילדי באופן שמזכיר לי אפילו מעט שבמעט את חוויות העבר, אני מרגישה כאב חד ובלתי נסבל, ומגיבה בחריפות: כועסת עליו, מקניטה אותו ומוכיחה אותו קשות על התנהגותו, ובתוכי אני רוצה לברוח ממנו ומהסיטואציה ואני מרגישה אליו שנאה, כעס וכאב מעורבים.
אני מבינה שהתגובה שלי אינה מאוזנת, אני מבינה שהוא אינו מתעלל אלא רק גוער או מוכיח בזמנים שצריך ומגיע, אבל כשאני רואה את הילד שלי כואב ופגוע רגשית בגללו, על אף שזה הגיע לו, אני לא מסוגלת להכיל את זה!
האמת שאני לא כותבת על מנת לקבל עצה וכד', רק מצאתי פה מקום לשפוך קצת את הלב, כי בבית שלי במקום הכלה והבנה אני מקבלת תרעומת ובן זוג שמסתובב פגוע, והכל באשמתי...