שלום, אני בת 21, ברקע יש לי אישיות גבולית וטראומה.
אז בערך מכיתה ח', אני במחשבות על בתי חולים,על כמה שבא לי להתאשפז, ולעבור ניתוחים. אני אוהבת את תשומת הלב, האכפתיות והתמיכה של הצוות הרפואי. לדעת שהכל מתרכז רק בי. אז בזמן האחרון התחלתי "להוציא את זה לפועל". העלתי לעצמי את החום בכל מיני שיטות , הייתה לי דלקת כלשהי (אמיתית) ונתנו לי אנטיביוטיקה ולא לקחתי כדי שהמצב יחמיר ואצטרך ללכת למיון. לאחרונה התחלתי לזייף בעוד כמה דרכים, דברים שלא אגיד פה כדי שלא יזהו אותי.
אני מבינה שאני צריכה עזרה. אני יודעת שזה לא תקין, אני יודעת שזה לא מצב נורמלי ואני לא רוצה להישאב לתוכו. אני רוצה עזרה, אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה להפסיק לקנא בכל חבר או חברה שהולכים למיון, אני רוצה להפסיק לקנא בידיד שיש לו מחלה קשה וצריך ניתוח. אני רוצה להפסיק עם המחלה הזאת.
אז השאלה שלי היא בעצם, קודם כל, איך מפסיקים? מה עושים?
וממה זה נגרם? זה גנטי? זה פסיכולוגי, בגלל טראומות כלשהן?
אני אשמח לכל תשובה כי אני באמת לא רוצה להמשיך עם המחלה הזאת. תודה מראש.
שלום דני.
אני מתארת לעצמי את עוצמת הכמיהה שלך למגע אכפתי וקרוב אם את מוכנה לפגוע בעצמך כך כדי לאפשר לעצמך אותו. עצוב וכואב לשמוע. כפי שאת עצמך מתארת, הצורך בסימפטומים הרפואיים אינו מגיע "משום מקום" אלא על רקע של חוויות עבר מכאיבות כטראומה וכנסיבות החיים והנסיבות הבינאישיות אשר בוודאי הביאו גם להתפתחות סימפטומים של אישיות גבולית. בהתאם, נדמה לי שהעניין אינו רק הפסקת הסימפטום ה"רפואי" אלא קבלת טיפול רגשי מעמיק אשר יסייע לטפל בגורמי העומק העומדים תחת כל הקשיים והסימפטומים. בהתאם, אני מציעה לפנות בהקדם אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית ובו, לאט לאט, להתחיל לעבד את חוויות העבר והחוויות הרגשיות בהווה. עם הזמן, ככל שלנפש ינתן מקום דרך עיבוד התכנים הרגשיים, תוכלי אולי לוותר על הסימפטומים ועל הפנייה למחלות ולגוף.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
.jpg)
