אני מרגישה זעם
אני כועסת עליה ושונאת אותה וזה לא הגיוני כי היא כל כך חשובה לי ואהובה
היא לא אשמה
ואני לא רוצה להרגיש ככה
ואני לא מבינה את זה
אבל אני רוצה לכתוב לה דברים רעים
ולצרוח עליה
אני לא יכולה להיות כמו כל האנשים הנשגבים שרואים בזה הזדמנות ולוקחים את הטוב שהתקופה הזו מאפשרת (ואני יודעת שהיא גם מאפשרת)
הייתי רוצה להיות כמוהם
אבל אני משתגעת מבפנים
אני רוצה לחתוך/לשרוף את עצמי.דבר שלא עשיתי חודשים..
אני לא יכולה לסבול את זה שלא ידוע מתי זה ייגמר
ואני מרגישה שאני לא אוכל להחזיק מעמד הרבה זמן
איזה מן בנאדם מיותר אני
האמת שהייתי מעדיפה להיות מורדמת ומונשמת
שלום לך.
קודם כל, אני רוצה להזכיר שזו באמת תקופה קשה ומאתגרת. גם לאלו ש"לוקחים מזה את הטוב" ובמובן זה, היי סלחנית כלפי עצמך. את עדיין מתאוששת ממשבר נפשי מטלטל בו את נאבקת באומץ בכל כוחותייך, וכבר את נדרשת ל"ריצת מרתון" נפשית. טבעי ומובן שקשה לך, וחבל להלקות את עצמך על כך. באופן דומה, נדמה לי שהמצב הנוכחי מאתגר באופן קיצוני היבטים עמוקים וכואבים הנוגעים לתלות, קשר, אמון, ביטחון ואכן מציב בפנייך התמודדות "קצה" מאתגרת ומורכבת, שטבעי שמעוררת גם רגשות קשים, כואבים וכועסים, גם אם ברציונל אינך מזדהה איתם. אפשר להבין מכך כיצד התמודדויות הקצה האלו מעוררות גם משיכה לדרכי התמודדות קודמות, כמו פגיעה בעצמך, אבל נדמה לי שאת נאבקת בצורך הזה, ונאבקת להישאר בקשר קרוב ועמוק עם המטפלת שלך גם בתקופה זו. זה נשמע לי המאבק החשוב ביותר כרגע, ויש לי הרגשה שכאשר תצליחו לעבד יחד את תגובתך למצב הכל יהיה קצת יותר קל, עד שהדברים יחזרו למסלולם.
ליטל
