שוב אני..ושוב...ושוב...
ה"פגישות" הטלפוניות מכאיבות לי.
אני ממש רוצה לראות אותה אבל הוידאו מרתיע אותי.
אני מחכה כל פעם לשיחות איתה, כמובן.אבל זה מכאיב לי.גם לפניהן וגם אחריהן.
אני מתפקדת די בסדר בבית עם הילדים וכו.אבל מבפנים אני מפוחדת ועצובה.
ואני זקוקה לה.
ואני מפחדת שההיזדקקות שלי,(שגם בימים רגילים קיימת) תעייף ותישחק אותה.
אני מפחדת שכשהסיוט הזה ייגמר ונחזור להיפגש נמצא רק חורבות מהטיפול והקשר שלנו.
אני יודעת שגם היא מוטרדת ואינה כרגיל בתקופה זו.אני שומעת את זה כשאנחנו מדברות.
נדמה כאילו השיחות שונות לא רק באמצעי..
ואני תוהה איך בכלל היא יכולה לסבול גם אותי.את הפחדים שלי.את ה"היצמדות" שלי אליה.
אפילו כשאני כותבת כאן יש לי רגשות אשמה..מרגישה שאני מנג'סת.
אני אומרת לה הכל.מדברת איתה על הכל..אבל זה לא עוזר לי.
(רוצה להדגיש שאני לא בדיכאון.רק מאד עצובה)
שלום לך.
המצב הנוכחי הוא מצב ייחודי, אשר יוצר מתח ועומס בלתי רגילים ובמובן זה, אני חושבת כמה עצוב שאינך מצליחה להרפות מעצמך אלא מעמיסה על עצמך גם את ההלקאה העצמית סביב מה שאת צריכה כרגע. מעבר לכך, נדמה לי שכל מה שנגזר מהמצב הנוכחי, ובפרט המעבר לשיחות טלפון/וידאו, מפגיש בצורה אינטנסיבית ומתסכלת עם נושאים מהותיים שמעסיקים אותך באופן כואב מאוד לא פעם- נפרדות, אמון, מרחק, תלות ובמובן זה, יש משהו טבעי בכך שהעובדה שאתן מדברות על הכל "לא עוזרת". אלו חומרים נפשיים מורכבים, זה לוקח זמן ובטח כאשר המסגרת הטיפולית הבסיסית מתערערת. לכן אני יכולה רק להציע לנסות להזכיר לעצמך שוב ושוב שזו תקופה. זה יעבור, זה יהיה מאחורייך, ואתן תמשיכו בטיפול. אין שום סיבה שהוא יהרס, אחרי כל מה שעברתן יחד. לאט לאט זה יהיה בסדר.
ליטל
