היי ליטל
אני אחות בבית חולים ובתקופה האחרונה לאור המצב עובדת במחלקת טיפול נמרץ לחולי קורונה. אנחנו מקבלים במחלקה את מקרי הקצה של המחלה.. מונשמים, מורדמים ובמצב מורכב. בשל החשיפה שלי למטופלים האלה אני לא יכולה להיפגש עם משפחתי, חבריי וכל אדם מחוץ לכותליי המחלקה ובית החולים. אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה לעבוד במחלקה הזאת, זה שליחות וחלק מתפקידי כאחות ללא ספק אבל אני תוהה עוד כמה זמן המצב ימשך.. כמה זמן אצליח לשרוד עם הריחוק מהמשפחה והחברים.
חייבת לציין שאני בצוות משפחתי, מכיל ומקבל והמצב החדש מגבש עוד יותר ואני כן מרגישה תמיכה וחברות מחבריי לעבודה. אבל אין תחליף למשפחה והחברים מהבית...אני מנסה לדבר איתם כמה שאפשר בשיחות, פייסטיים והם באמת מנסים לתמוך כמה שאפשר אבל גם בניהם נוצר ריחוק כי הם לא נמצאים במציאות שאני חווה כרגע
בנוסף, לראות את המקרים הקשים ביותר של המחלה וההשלכות הקשות שלה לא מוסיפות להתמודדות עם המצב שקשה גם ככה. יש לנו תמיכה פסיכולוגית מבית החולים, פסיכולוגית שמסתובבת במחלקה שאפילו הציגה את עצמה אישית בפני כל אחד ואחת בפנינו והזמינה לשתף במידת הצורך אך אני לא רואה את עצמי פותחת דברים ומשתפת, בטח לא בזמן משמרת שכמה דקות לאחר מכן אני צריכה להיכנס למטופל, חושבת שלדבר על זה בזמן המשמרת עשוי לגרום לסערת רגשות שלא הייתי רוצה שתקרה בזמן שאני צריכה להיות אסופה ומלאת כוחות לטפל במטופלים הללו.
רציתי לדעת האם מקובל לדעתך לבקש לדבר עם אותה הפסיכולוגית, אפילו בפלאפון שלא בשעות המשמרת שלי?
או האם מקובל לפנות לפסיכולוג/ית לאו דווקא מטעם בית החולים, לשיחות אונליין אפילו שלא הייתי מטופלת קודם?
מקווה שהמצב יחזור לקדמותו במהרה
בריאות לכולם ותודה
מתנצלת מראש אם הכיתוב יצא מסורבל, המחסור בשעות שינה נותן את אותותיו
עופרי