אני בטיפול פסיכודינמי, מאובחנת כסובלת מפוסט טראומה מורכבת (לא על רקע מיני)
על אף שעברו כבר כמעט שנתיים, לא דיברנו עדיין בטיפול כמעט על הטראומות, בטח לא הקשות שבהן, יותר מסביב ועל הדברים הקלים יותר.
יש לי משאלה שמה שיקרה בטיפול יהיה "תיקון בוחן המציאות".
שכמו שבמשחק כדורגל הקריין מתאר לצופים מה מתרחש במגרש, כשאנו מדברות על הטראומה שהמטפלת תתאר לי את המציאות הנכונה.
אפשר לומר שהטראומה הקשה ביותר שלי היא עיוות המציאות.
כשילד חווה חוויות מזעזעות על בסיס קבוע, ואלו החיים שלו, והוא אינו מודע לכך שהמציאות שבה הוא חי אינה נורמלית, הוא מקבל אותה כמציאות נורמלית.
בלי להאשים, כשהמבוגרים האחראים עליו פוגעים בו מצד אחד, ומכחישים את הבעייתיות כשהוא מעלה תהיות/ שאלות שלו מצד שני, הילד מבסס לעצמו מציאות מעוותת.
אני מרגישה שמה שקרה לי הוא עיוות בסיסי מאוד בתפיסת העולם, באמון בעצמי, בהבנה נכונה של רגשותיי. ועוד.
העיוות כל כך מבוסס אצלי, שרק כשהתחלתי טיפול הבנתי שבעצם יש בי משהו שונה מכולם בתפישה ובחוויה של החיים והעולם.
היום לאחר שהעמקנו ודיברנו על כך, אני מבינה שהעולם שונה ממה שאני תופסת אותו.
מבינה, אך עדיין לא מרגישה ומאמינה.
אני מאוד רוצה שהמטפלת תגיד לי:
זה לא נורמלי מה שקרה/ זה מעוות מה שאמרו לך/ זה שהרגשת כך או כך היה נכון. את בסדר, כל אחד היה מרגיש כך.
וגם, אני לא מאשימה אף אחד במה שקרה, ולא רוצה להיכנס למקום של האשמה וכעס, אבל מרגישה שאני רוצה שהמטפלת כן תאשים במקומי, כן תכעס במקומי.
האם המשאלות שלי לגיטימיות?
או שהדרך והטיפול אמורים להיות שונים?