היו לי חלקים בטיפול של כעס ואיומים עקיפים על המטפלת אחרי הרבה שיחות היא אמרה שהיא לא תוכל להמשיך לטפל בי בלי שהבטיחות שלה תובטח
באופן דומה עם הפסיכיאטרים הם מכבים אותי בניצוצות הראשונות של הכעס אף אחד לא מסוגל לראות אותי כועס באמת לשנייה אנשים יפגעו כנראה
מה שהם רואים זה אותי הכנוע
דבר ראשון הרגשתי בעבר שאין טעם בטיפול בלי החלק שבי שרוצה להתנגד וכל מה שהוא יודע זה להרביץ, מטפלים רק באני הכנוע
ואני לא יודע אם לעבור מטפלת יעזור לי עם זה נשמע שאולי רק אזיקים יעזרו בזה
זה לא רק הכעס אלא גם הפגישה ריקה מתוכן אני מרגיש שאני סתם בא, בפגישות שהיו עם הכעס היו לי דברים לומר והיו דברים שהרגישו חשובים באמת ועכשיו כבר חצי שנה אני מרגיש שאני רק מדבר על שטויות
אני חושד שאולי יש לי הפרעת אישיות גבולית למרות שכל הבעיות שלי הן פנימיות מאוד הבהב בי מה שקראתי כי זה מבפנים תמיד הרגיש שאני שומר את עצמי מלהתפוצץ כל החיים שלי, אני הרגשתי כל חיי כאילו אני מחכה לרגע האלוהי הזה שסוף סוף אני יהיה זה שלמעלה ואני אנקום במשפחה שלי, חיכיתי יותר מידי ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת מבחינה חוקית, אבל עדיין הזעם נשאר ואין על מה להתבזבז כי כל פעם שאני כועס מוציאים אותי איזה מוזר שעל מה אני כועס, לדוגמה בסיטואציות שעוקפים אותי בתור ואני צורח על מי שמתווכח איתי הוא נותו לי לעקוף בסוף אז אני לא מבין למה הוא מתווכח מלכתחילה הם לא מבינים כמה זה קריטי בשבילי
אני תוהה האם יש טעם להמשיך עם הטיפול כשחצי מעצמי בעצם לא נמצא בטיפול
ואני תוהה אם יש טעם לכבות בכלל את החצי הזה או שעדיף להוציא אותו ולתת לו להשתגע כבר פעם בחיים כמו שחלמתי מאז שהייתי קטן, והתוצאות יהיו מהירות ואכנס לכלא אולי ככה צריך להיות בשבילי ולזה נועדתי אבל לפחןת אני ארגיש חיי כי אני גם מכיר את ההרגשה וזו באמת אחת ההרגשות היחידות שאני מרגיש בהן חיי, רק כעס סוף סוף יוצא אני רוצה לחיות בלי זיופים יותר
דבר שני איך פסיכיאטר יאבחן אותי אם אני לא מדליק את החלק הזה, הוא מלכתחילה יכבה את החלק הזה ואז הוא נשכח ממני כמו שקורה לי רוב החיים, זה נראה שהוא לא יכול להיות על אש קטנה, או שדלוק או שכבוי, אין אמצע, אז גם כששואלים אותי שאלות והוא כבוי אין טעם כי הוא כבוי אין את מי לשאול בכלל הוא לא בחדר
זה בדיוק בינארי כמו שאני מתאר, גם עכשיו חוץ מקצת רעידות אני לא מודע לקיומו, אני רק נזכר פתאום שכיביתי אותו ושכחתי ממנו והוא כנראה עדיין שם
שלום לך.
נשמע מדבריך שאתה רוצה לחשוף את החלק האלים והתוקפני שלך אך מבלי לתת לו ביטוי אשר יביא לפגיעה באדם אחר או בך, אם הטיפול בך יפסק עקב איומים או התנהגות אלימה שלך. לאור זאת, אני חושבת שחשוב מאוד להבחין בין "לעשות את" לבין "לדבר על": יש הבדל משמעותי בין לאיים על המטפלת או על אדם אחר לבין דיבור עקיף על כך שיש לך מחשבות או תחושות תוקפניות. איום ישיר וכמובן פגיעה ישירה הם אסורים בתכלית האיסור ויכולים להביא גם לפגיעה בך ובאפשרות לשקם את חייך. לעומת זאת, שיתוף של איש מקצוע בדחפים או מחשבות אלימות הם דרך לגיטימית וחשובה לקבל עזרה- אתה צודק בכך שללא ביטוי של חלקים אלו, אנשי המקצוע המטפלים בך לא יוכלו לסייע לך סביבם. לכן, אני מציעה להתחיל בשיתוף של המטפלים שלך בתחושותיך סביב היעדר האפשרות לבטא חלקים פחות כנועים ומרצים שלך. אני מאמינה ששיח על כך יוכל לסייע לכם לבנות שיח טיפולי בו הגבולות ברורים ושומרים על שני הצדדים, אך גם מאפשרים ביטוי של חלקים משמעותיים בך.
ליטל
