היי,
אני ובן זוגי (בני 29) לשעבר נפרדנו לפני כחודש ימים. בן זוג שראיתי (ועדיין) רואה בו כבעל ואב לילדים שלי. הפרידה הייתה בלב כבד ולא הייתה השלמה לפחות מהצד שלי לגביה. הפרידה נעשתה לאחר שהיו 2 הפסקות של שבוע כל כמה זמן במהלך 3 חודשים והחלטנו שזה לא הולך וזו לא הדרך. אנחנו החברים הכי טובים, ואני רואה בו כמישהו לחיות איתו את חיי, הסיבה לפרידה הייתה בשל בעיות תקשורת, ואמון שנוצרו כתוצאה מחוסר סבלנות שלי כלפיו לאורך זמן מה, חוסר בגרות והתנהגות מזלזלת שהוא חש מהצד שלי לפעמים. אני לוקחת אחריות על חלק גדול מהבעיות שלנו, ואני באמת בשינוי תמידי מאז שהבעיות החלו. הבעיה שאלה בעיות שהצטברו עבורו במהלך 2 שנים של זוגיות וזה צץ ומעיב כל פעם שהוא נזכר בכך. אין בו אמון מלא בי (בעקבות הסתרות וביקורת שהטחתי כלפיו בגלל חוסר ביטחון שלי) וקשה לו להתמודד עם הכעס כלפיי. אבל אני גם יודעת שזמן זה פקטור משמעותי במקרים כאלה. לפעמים כעס צריך לדעוך ולא באמת הענקתי לו את הזמן לעצמו שהוא ביקש לאחרונה. אנחנו אוהבים אחד את השנייה אהבת נפש וטוב לנו מעבר לבעיות האלה. אבל הוא מאוד לא בטוח שאנחנו משדרים אותו הדבר ושבזוגיות הוא הרגיש שנתן המון מעצמו וויתר ע״י כך על ההתקדמות שלו בחיים. והוא צריך מעט טוב עבור עצמו, בלי קשר לזוגיות בכלל. ושהוא יודע שהוא לא היה עצמו לאחרונה.
אני חושבת שאם אדייק את השאלה שלי, אחרי כל הסיכום הזה, זה איך באמת פונים לבנאדם שאת אוהבת, מעריכה ורוצה בחיים שלך, לאחר חודש פרידה, ומראה לו בצורה הנכונה ביותר שאני כבר מבינה את התחושות שלו. שיש בי שינוי. איך עושים את זה בצורה אמינה? איך לדבר ללב של בנאדם שקשה לו לסמוך על המילים שלך? אומרים שמעשים טובים ממילים. איך אני מראה את זה במעשים? אני מתוסכלת כי אני מניחה שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי להחזיר אותו לחיים שלי. ואני רוצה שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.