שלום, אני מתחבט בעניין ההערכה העצמית שלי..
מילדות נאמר לי שלא להיות יהיר ומתנשא. זה היה אחד ממשפטי המפתח. למעשה יש לי רמת אינטיליגנציה גבוהה יחסית.
בחיי היום יום אני נתקל בבעיות גם עם העובדים שלי וגם עם החברה ונראה לי שיש מכנה משותף.
מצד אחד אני לוקח עלי את האשמה כדי לא להיות יהיר מצד שני אני כן מרגיש שיש לי הבנה יותר עמוקה של התהליכים ושעצם חוסר ההערכה העצמית בשם הענווה היא הגורם לבעיות,.
אם הייתי מתייחס לעובדים חדשים כפחותים ממני, גם ברמה המקצועית וגם ברמת ההתפתחות האישית, הייתי מפתח דרכים ללמד אותם ומכיוון שאני מתייחס אליהם כשווים אני מתבדה.
אני מרגיש שהצלחתי לבטל את הלימוד הראשוני שקיבלתי בשנותי הראשונות, ושכיום אחרי שיצרתי קשר והרגעתי את התינוק הנטוש המבועת שחי בתוכי, אני שולט על חיי.
אני גם רואה אצל אחרים מתי שהתינוק או הילד הפגוע שבתוכם משתלט עליהם והאפשרות לתקשורת בונה נעלמת.
כמו כן למדתי להפריד בין תהליכים רגשיים ותהליכים מחשבתיים כדי למצות את שניהם להחליט בבהירות ולא להסחף לרגש או לבטל אותו.
השאלה שלי היא כיצד אפשר להתייחס לאחר בופן בריא כשאני חש שאנחנו לא שווים.
האם יש דרך למדוד באופן אובייקטיבי את "רמת השפיות" (שפיות כאן היא הרמה שאדם מודע לתבניות ההתנהגות האוטומטיות שלו וניווט חייו ללא יצירת כאב נוסף באופן לא מודע), וכיצד לתקשר עם אנשים בעלי רמות שונות.
>ודה רבה על האפשרות להתבטא בפומבי ואלי אף לקבל עצה.
בברכה
תום