שלחתי פה שאלה על פגיעה מינית אתמול.
ליטל ענתה לי. תודה על התשובה המאוד מרגיעה.
רציתי לשאול עוד:
יש לי הרבה מה לעבוד בטיפול, והרבה על מה לדבר.
השאלה אם לא כדאי להמתין שיותר יתבהר לי מה באמת מציאות, מה דמיון, מה היה ומה לא.
עכשיו אני מרגישה שהכל מעורבב לי, לא יודעת ולא מבינה כלום, לא בטוחה שאני יכולה לומר בפירוש שנפגעתי באופן אישי. אולי רק הייתי עדה לפגיעות (לא ראיתי ממש, רק ידעתי מכך וזה בטוח לא דמיון)
אולי הרתיעה שלי נובעת מחוויות עבר כמו הטרדות רבות שעברתי באופן מקרי, פחד משמעותי שהיה לי מפגיעה, אולי מחוויות רפואיות מאוד לא נעימות שהרגישו כמו פגיעה אבל זו לא פגיעה כשמדובר בעניין רפואי, נכון?
אולי עדיף להמתין שכל הסערה והערבוב הזה ינוחו, ואז כמו שקורה כשמערבבים בחוזקה שמן ומים יחד, הכל מעורבב אבל כשמניחים אותם ולא נוגעים השמן צף על המים וברור מאוד איפה השמן ואיפה המים.
אולי גם לי עדיף לחכות שהסערה תשכח ואז לדבר על זה כשיותר ברור לי כל העניין?
מה דעתך ליטל?
שלום לך.
אתחיל מכך שאני חוששת שלא אוכל להשיב ישירות לשאלת ה"מה כדאי" מאחר והיא אינה תואמת את האופן בו אני תופסת את השיח והתהליך הטיפולי. טיפול, כפי שאני רואה אותו, מכוון במהותו לחשיפה ומתן מילים לאזורי נפש לא מודעים. אחת הדרכים היעילות לכך היא לגשת לשיח הטיפולי באופן רפוי ואסוציאטיבי עד כמה שאפשר, כלומר לומר בטיפול כל מה שעולה על הדעת באותו רגע, ולא מה שתוכנן או מה שנחווה כ"נכון" או "רצוי". אני מאמינה באופן עמוק שבתוך קשר טיפולי טוב, הנפש נרגעת ויודעת למצוא את דרכה, כך שהתכנים החשובים לה יעלו באופן טבעי. במילים אחרות, אני חושבת שכדאי להרפות משאלת ה"מה נכון", להגיע לטיפול באופן מתוכנן פחות ולשתף את המטפלת בכל מה שעולה בדעתך ואת רוצה לשתף בו ברגע נתון (גם אם מה שעולה הוא ההתלבטות האם לשתף וכמה). כך, מתרחבת הגישה הן לחלקים הפחות מודעים של הנפש והן לחוויה המרכזית ביותר בנפש באותו רגע, ומתאפשר עיבוד רגשי מעמיק וקרוב. אני יכולה לדמיין שקשה לגשת לטיפול מעמדה של פחות שליטה, ארגון ותכנון, אך למיטב הבנתי וניסיוני, זו דרך טובה להניע שינויים נפשיים.
מקווה שמדבר אלייך,
ליטל
