תודה רבה ליטל.
דיברתי עם המטפלת, העדפתי להתחיל בבטוח והידוע, זה לא קל, וגם לא מקל, מכניס אותי לסערה רגשית קשה, לרצון לברוח, פשוט לצאת מעצמי.
אני יודעת שתגידי לי לדבר על כך בטיפול, ואכן אעשה זאת,
רק מבקשת תמיכה ברגעים הבלתי נסבלים הללו שאני מרגישה צורך לצרוח ולא מרגישה הצדקה לכך.
ועוד משהו -
המטפלת בסדר גמור, תומכת, מאשרת, עוזרת לי להיכנס לשם על אף החששות, אבל אני מתנהגת לא יפה באופן לא רצוני, ספונטני.
כשהיא מאשרת אני לא מרגישה בנוח, מרגישה שהאישור לא מגיע לי, כי גם אם קרה מה שקרה,לא הרגשתי שזה פגע בי רגשית, ולכן מרגישה שאני מקבלת נחמה והכרה באופן לא מוצדק, ומיד אני מזדעקת ודוחה בתוקף את האישור שלה, שוללת ואומרת שמה פתאום! זה בכלל לא היה אכפת לי!
אח"כ אני מיד תופסת את עצמי ומרגישה לא נעים.
אם מישהו היה עושה לי דבר כזה הייתי נורא נפגעת.
אתן המטפלות נפגעות במצב כזה? או שאתן מבינות שזה לא אישי כלפיכן, אלא דווקא ההפך, הזעקה הזאת שיוצאת החוצה מכוונת בעצם פנימה?
שלום לך.
כפי שכתבת, אני אכן חושבת שהשאלות שאת מעלה הן חשובות ועמוקות לכן מקומן בטיפול. החוויה שהכעס פוגע והורס היא חוויה רגשית שהיא חומר לטיפול, ולא למענה טכני, וחבל "לבזבז" שאלות כאלו על הפורום, על אף ההקלה הרגעית שהמענה יכול להביא איתו. מעבר לכך, אני חוששת שאני לא יכולה להשיב בשמן של "אנחנו המטפלות". כל מטפלת ואופייה, כל מטופל ואופן ביטויו וכל צמד טיפולי על מה שעולה ומתעורר בו.
אם זה בכל זאת מרגיע מעט, אני יכולה לומר שאחד ההיבטים החשובים בטיפול, הוא היכולת של המטפל/של המטפל והמטופל לחשוב על מה שקורה בו ולא רק על התכנים אשר המטופל מביא עמו. במובן זה, למטפלת "מותר" להרגיש כעס, פגיעה או עלבון- אך הציפייה היא שתוכל להבין מה משמעותם של רגשות אלו, ומה הם מספרים על מה שקורה למטופלת ברגעים אלו.
ליטל
.jpeg)
