שלחתי הודעה למטפלת הקודמת שאני מפסיקה את הטיפול, הודעה עדינה מתחשבת, הודיתי לה.
אין תגובה.
היא לא יודעת להיפרד. מסכנה.
צריכה ללכת לטיפול בעצמה כדי ללמוד את זה...
חשבתי לעצמי: איזה נס! נס שלא נקשרתי אליה! נס שלא האמנתי לה! נס שלא נמסתי מול המשחקים שלה, שביקשו את ליבי ולא קיבלו אותו.
אוי ואבוי אם הייתי מאמינה לה, לאישה שחושבת רק על עצמה ומגדירה את עצמה מטפלת.
ואיך אוכל להאמין לחדשה???
אמנם היא לא דומה לקודמת, ולא תתנהג כמו הקודמת. זה ברור לי.
אבל אני פוחדת מהרגשות השליליים הבלתי נמנעים שאמורים לעלות בטיפול.
הרי כמו בחיים, גם בטיפול אין רק חיוכים ופרחים, גם קוצים עלולים לצוץ, לדקור ולהכאיב.
ואחרי טיפול כ"כ מכאיב, כ"כ מערער שבו הרגשתי איך הנפש שלי נרמסת נמעכת ונאבדת, שבו הרגשתי כ"כ בלתי נסבלת, לא ראויה, אני פוחדת!
פוחדת מהרגע שבו אקשר ואז יגיע הרגע שבו המטפלת לא תסבול אותי, תדחה ותשנא.
וליבי ישבר.
לא מסוגלת להיקשר.
ליטל, אני ממשיכה בטיפול החדש, אבל עכשיו רוצה להסתפק בפלסטר מהפורום.
שלום חניתה.
הפחד שלך מובן לי, ואני מניחה שמתעורר הן על רקע החוויה הקשה עם המטפלת הקודמת והן על רקע חוויות עבר הקשורות בחוסר אמון, אכזבה ופגיעה באמון. במובן זה, אך טבעי שתחילת ההיקשרות למטפלת החדשה מלווה גם בפחד: את נכנסת באומץ ל"אזור הסכנה" בו את עלולה להיפגע שוב, ואנ לא חושבת שיש מנוס מהפחד והכאב. לצד זאת, ארשה לעצמי להיות בנאלית ולומר שמה שנשבר בקשר, גם יתוקן בקשר. הסיכון הוא הסיכוי, והמקום בו אפשר להיפגע הוא גם המקום בו אפשר להרוויח יותר מכל- אם מקור הכאב שלך הוא קשרי העבר, אני נוטה להאמין שמה שירפא הוא קשר בהווה שיהיה אחר במהותו, מיטיב, מרפא ומשקם.
במילים אחרות, אני חוששת שאין פלסטר לכאב והפחד, אך אולי התקווה והאפשרות לשינוי יכולות להביא איתן תקווה.
ליטל
