מזה מס שנים סובלת מדי פעם מתחושות עצב יחד עם ביקורת עצמית קשה. בחצי שנה האחרונה המצב מאד החמיר עקב סכנת פיטורים.
אני מעל גיל 50 ומרגישה ככישלון טוטלי. לא סיפרתי לאף אחד על התחושות האלה מכיוון שאני מאד מתביישת. גם על כך שאולי אשאר בלי עבודה וגם על תחושות הדיכאון. עם הזמן אני גם מתקשה לישון ויש לי מחשבות על התאבדות. אמנם אין סיכוי שאבצע אותם כי אני דואגת לילדיי ומודעת לכך שהם קשורים אליי ולא ארצה לפגוע בהם. אבל מבחינתי מרגישה שאני פשוט מתפוררת מבפנים.
מרגישה שהחיים שלי היו בזבוז אחד גדול ומרגישה פשוט מיותרת. הרגשה נוראית.
אני לא רוצה לפנות לטיפול דרך קופת חולים כי לא רוצה שיהיה רשום במקום כלשהו שאני סובלת ממשהו נפשי. טיפול באופן פרטי הוא גם יקר וגם מחייב לספר על הבעיה לפחות לבעלי.
אני סוגרת לעצמי את כל האפשרויות לטיפול וגם סובלת מאד. ברור לי מה תגידו לי שעליי לעשות אבל אני לא מסוגלת לפנות לטיפול ומצד שני מפחדת שיום אחד אתמוטט. נראה לך שיש איזה סיכוי לפתרון?
שלום מיטל.
עצוב לשמוע על התחושות הקשות שמלוות אותך, ועצוב לא פחות לשמוע על האופן בו התחושות הקשות, הבושה והביקורתיות כלפי עצמך מונעות ממך להשיג את העזרה לה את זקוקה. אני נוטה להצטרף לתחושתך שטיפול פסיכולוגי הוא הפתרון המתאים- נשמע שאת מנסה להיאבק ולהתמודד בכוחות עצמך לאורך שנים, אני מתארת לעצמי שעשית כל שביכולתך כדי להרגיש טוב יותר, ואם עדיין אין שיפור, כנראה שיש צורך בעזרה נוספת. אני חוששת שבנקודה זו, אין אלא לקפוץ למים, ולשתף את בן זוגך בתחושות ובצורך בעזרה. נדמה לי שאם תעברי את המחסום הזה בתוכך, הפתרונות הפרקטיים ימצאו.
כמו כן, לאור הבושה הרבה שאת מתארת, אני רוצה גם להסב את תשומת ליבך לכך שתחושות שליליות וסימפטומים אינם בהכרח "כישלון" או "בעיה" אלא, במקרים רבים, גם דרכה של הנפש לבקש לבטא תוכן נפשי שעדיין אין לו מילים. במצבים אלו, הקשיים והתחושות השליליות הם גם פתח להתקדמות, להכרות עצמית ולצמיחה שלא כדאי לוותר עליהם.
חבל על הסבל והכאב שמציפים אותך. אפשר גם אחרת.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
.jpeg)
