היי ליטל.
אני מרגישה מאד מקולקלת.משהו בי לא עובד.שבור.
אני מרגישה נורא עצובה.חבולה.
מרגישה כאילו חטפתי מכות בכל הגוף.
מפורקת ממכות.
אני מותשת
ואני מרגישה מאד מאד בודדה (זו אגב לא הרגשה בלבד אלא גם מציאות קונקרטית)
ודוקא במציאות יש איזה הסתמנות של חזרה לנורמליות.זה מעודד לא?
והיא מחכה לי בקליניקה שלה.במפגש האמיתי הממשי שלנו.
ומעציבה אותי כבר מעכשיו המחשבה שהפגישה תיגמר.
לו יכולתי הייתי יושבת שם ודוחפת את הידיים שלי מהצדדים אל מאחורי קירות החדר שלה ומחבקת את כולו.כזה עוטפת אותו..
אני מתגעגעת אפילו לתמונות,לשטיח, לכריות,לכורסאות, לשולחן הקטן, לחלון ולמה שנשקף ממנו.אפילו לספה שעליה מעולם לא שכבתי.ודווקא בא לי...
החדר הזה הוא המקום הכי נעים בעולם.
זה משמח.אז למה אני מרגישה ככ עצובה?
אני בנאדם מאד מאד דפוק אני חושבת.
שלום לך.
אני חושבת שהנפש היא דבר מורכב ועשיר, וחבל שאת מציבה ומכתיבה לעצמך סטנדרטים של מה נכון ומה אמורים להרגיש, ובכך מקשה על עצמך כל כך. החזרה לשגרת מפגשים אחרי הפסקה מטלטלת כל כך היא אירוע משמעותי, קרה וקורה משהו, ובמובן זה טבעי שהחזרה תעורר מגוון רגשות ולא תסתכם בשמחה או הקלה. תני לעצמך מקום להרגיש, לחוות את מלוא המשמעות של השינוי, לדבר אותו ולחשוב אותו. כפי שאני כותבת לך תמיד, אלו המקומות של ההכרות הוצמיחה הנפשית.
ליטל
