שלום ליטל.
המטפלת שלי מדהימה.
הטיפול מעניק לי מקום בטוח ומכיל ואני מרגישה שטוב לי להביא לשם את התכנים שעולים ולא חשה צורך לשפוך החוצה תכנים ולקבל תשובות מבחוץ.
בינתיים אנחנו נפגשות טלפונית (ללא זום), לא ראיתי אותה כבר זמן רב, וזה דווקא לא חסר לי, המפגש הטלפוני מאוד נעים לי.
אני יודעת שזה נעים לי כי קשה לי עם קרבה ואינטימיות אבל בינתיים מניחה לעצמי ליהנות מהמצב.
הקשר שלי איתה זינק בתקופה הזאת, כשהטלפון מגן עלי מפני קירבה הצלחתי להיפתח, לבטא כאב, להרגיש אמון עמוק.
לאחרונה התעורר לי פחד מהקשר איתה, דווקא בגלל שהיא כ"כ טובה.
דיברנו על כך, ואנחנו עדיין מדברות.
אבל יש משהו אחד שאני לא מסוגלת לומר, והוא דווקא מלווה אותי כמעט מתחילת הקשר.
לפעמים אני מרגישה כלפיה גועל, במיוחד זה קרה כשנפגשנו פנים מול פנים, אח"כ היתה תקופה ארוכה של פגישות טלפוניות שבהן חשתי קירבה והכרת טובה עמוקה שלי כלפיה, ובתקופה האחרונה, בנוסף לפחד מהקשר חוזר לו לפעמים גם הגועל.
אני מתארת לעצמי שהגועל מספר משהו על חוויתי הפנימית.
אני גם מבינה שחשוב להעלות זאת בטיפול, כי הגועל מלווה אותי כתגובה רגשית די נוכחת בחיי ובקשרים שלי.
אבל לא מבינה איך אפשר לומר לאדם שכל כולו רצון להיטיב ולעזור- "לפעמים אני מרגישה גועל כלפיך?"
איך מטפל יכול להכיל דבר כזה בלי להיפגע?
ומאיפה לוקחים את האומץ לומר דבר כזה?
הייתי מדלגת על הדיבור על כך בטיפול, אבל אני מרגישה שזה פספוס של משהו משמעותי. ושההדחקה של זה עלולה להוביל להעצמת הרגש הזה.
מה אפשר לעשות?