אני אכן גם הבנתי בעצמי שכשיש לי אחיזה בפגישה קרובה והפרידה היא לא ׳נצח׳- קל לי יותר.
ועשיתי על זה מהומות שלמות. היא אמרה שזה הגבולות שלה, כי כנראה לא ביטאתי את עצמי בבגרות מספיק בשביל שיקשיבו לי...🥺
אמרתי שאני רוצה לדבר כל יום וכל מיני שטויות כאלה.
בפועל המקסימום שמסכימה זה פעמיים בשבוע חצי שעה או את הרגיל- פעם אחת 50 דקות.
החצי שעה מעצבנת כי זה בקושי לזמן חימום, אבל בגלל הענין של ׳להרגיש׳ שקיימת עדיפה לי. אממה- אז יש לי עוד פרידה!!!
כולם נוטים לחשוב שאני צריכה גבולות. ויכולים להתאבד על להציב לי אותם. אני לא יודעת מי צודק, אני רק יודעת מה אני מרגישה- נטושה נטושה נטושה.
אני לא יודעת כמה אפשר להמשיך להרגיש ככה לאורך זמן זה לא יחזיק לי טיפול!!!! ואני אברח כמו תמיד בסוף, רק בגלל שלא מבינים.
שלום טל,
נשמע מדבריך שאת חווה את הצבת הגבולות הטיפוליים באופן פוגעני וחשה נטישה אל מול הצבת הגבולות. אני מצטערת לשמוע שאת מרגישה כך במערכות יחסים שונות בחייך. טיפול עלול להעלות התמודדות עם סוגיות נפשיות כגון תחושת נטישה ומספק הזדמנות לעבד את הרגשות שעולים במסגרת טיפולית, ולעבוד עם הרגשות הקשים. התחושה שלך שאינך מובנת, ושאת חווה נטישה, היא משמעותית ואני מעודדת אותך לשתף בתחושה זו את המטפלת שלך. עם זאת, מתוך ההבנה שאת מרגישה כך בעוד מצבים, אני סבורה שעל אף הקושי, כדאי להישאר ולא לברוח, שכן החוויה הזו עלולה לעלות גם במקום הבא אליו תברחי. על אף הקושי והתחושה הבלתי נסבלת של נטישה, יש ערך להישארות ולהבאה של התסכול והכאב שעולים דווקא בתוך הטיפול. אני מקווה שתוכלי להאמין שיש לכך ערך טיפולי עבורך.
בהצלחה,
יעל
