קודם כל תודה על הפורום המקצועי
אני נעזרת בו הרבה מהצד...
רציתי לשאול מה עושים שיש תקיעות רצינית בטיפול? אחרי שנים של נתק רגשי בעקבות קשיים וטראומות שעברתי אני די תקועה במקום שלי בחיים וסובלת מחרדות והרבה עצבות התחלתי לדבר על הדברים האלה בטיפול לפני כחודשיים אבל עדיין מרגישה שמבחינת הרגש הוצאתי רגשות על קצה המזלג מצד שני כבר סיפרתי כל מה שאני זוכרת מאותן סיטואציות ולמרות שהמטפלת שלי מעודדת לדבר עליהן שוב ושוב אני מרגישה מוזר להביא את אותו הסיפור כמה פעמים. במקביל היא מעודדת אותי להביא גם את הרגשות שלי אבל גם כאן אני מרגישה שאין לי מה להביא כלומר מאז שהתחלנו לדבר על הטראומות אני עוברת ימים קשים אבל אני לא מצליחה לבטא במילים את הכובד שמלווה אותי ואם כבר יש לי תיאור כלשהו אני מובכת ומתקשה להביא אותו לטיפול. היא מודעת לקושי אבל מחכה לי בסבלנות שאני ידבר וככה כבר 2 פגישות שאני איכשהוא מצליחה להעביר עם הרבה תסכול. אני מיואשת כי אני מרגישה שהחיים שלי לעולם לא יתקדמו לשום מקום עד שאני לא יתחיל לשחרר... אבל מרגישה שאף אחד מלבדי לא יכול לעזור לי לעשות את זה
מה שבעצם רציתי לשאול אם יש דרך שבה אני יכולה יותר להתחבר לעצמי מפנים? ומה עושים שהטיפול כל כך תקוע כשעדיין יש כל כך הרבה מה לומר? אני יודעת שחשוב לדבר עם המטפלת על כך אבל לצערי אני יודעת שאני יביא את השאלות האלה לטיפול בצורה מגומגמת ובסוף היא לא תבין אותי עד הסוף... והיא לא מסכימה שאני יביא לה בכתב כי היא רוצה לשמוע אותי מבטאת את הדברים בע''פ...
לכן בכל זאת אשמח לקבל מכם עצה או טיפ כלשהוא שיכול לעזור לי
תודה רבה רבה
שלום יעל.
אני שומעת את המצוקה והתסכול, ויכולה להבין כמה מייאשות ומכבידות התחושות ומתוך כך, גם את הכמיהה לעצה או טיפ שיקלו עלייך. אלא שהנפש אינה עובדת בקיצורי דרך, וקשיים שנבנו לאורך שנים של נתק ופגיעות אינם נעלמים באמצעות עצה שטחיץ, אלא בעבודה קשה, אטית וממושכת של בניית אמון ומציאת המילים בתוך קשר טיפולי שהוא בתקווה מיטיב יותר מקשרי העבר. לכן, עם כל הקושי הכרוך בכך, אני יכולה רק להציע להמשיך ולדבר עם המטפלת, עוד ועוד, על הכאב והקושי. כיוון נוסף שכדאי לשקול הוא העלאת תדירות המפגשים הטיפוליים. במקרים רבים העלאת התדירות מסייעת בבניית האמון ומייצרת עוד מרחב לנפש, לצד פחות מרווחים בהם יש צורך להסתדר לבד, וכך גם חלה התקדמות בשיח ובתהליך הטיפולי.
ליטל
