היא לא חיבקה אותי כשנפגשנו.בעבר כשהסתיים האשפוז שלי (בדיוק לפני שנה..) ונפגשנו היא כן חיבקה.
רציתי מאד חיבוק.אני עדיין רוצה.
זה כמו כאב בבטן הרצון הזה.
לדבריה, הקורונה לא במיוחד הטרידה אותה..אז אני לא יודעת בעצם למה לא התחבקנו.
היא "חיבקה" אותי בפגישה עם העיניים,והחיוך והמילים,זה כן.

השבוע הוספנו פגישה שלישית..ביקשתי כי ידעתי שארצה ממנה עוד ועוד אחרי כל הזמן הרחוק הזה.

אני מבולבלת..אני שמחה כל כך שזה נגמר ושחזרנו להיפגש.אבל מאז שנפגשנו לצד השמחה יש איזה כאב מעיק שדומה למה שהרגשתי כשכתבה לי שאנחנו מפסיקות להיפגש פנים מול פנים.
מן כאב כמו של אבל, וכמו של פחד לאבד.

את יכולה להסביר לי למה זה ככה?

הפגישות טובות וקרובות ומזינות ובכל זאת אני יוצאת לא "שבעה".
אני יוצאת בצער מהפגישות ואחכ יש פיקים כאלה של הזדקקות והמחשבה בראש שלי (בלי פילטרים) היא בערך כזו: "אני צריכה אותך כל הזמן,בבקשה תהיי אמא שלי תאהבי אותי כמו שאת אוהבת את הבנות שלך ".

למה, למה זה ככה? ומתי זה ייפסק?
זה יכול להיפסק? האם זה שזה חוזר שוב ושוב אומר שהטיפול לא עובד?

אמרתי לה היום שאני מרגישה שהלכתי אחורה אחרי שכבר התקדמתי.
(אפילו בתקופת הסגר הזו התקדמתי..)
היא אמרה שאינה רואה את זה כמשהו לינארי..
אבל אני לא מבינה..אז איך מודדים הצלחה/התקדמות בטיפול?


היא ככ משמעותית ונחוצה לי שלפעמים אני מצטערת שאיפשרתי לעצמי להגיע למצב הזה..
קשר טיפולי הוא חרב פיפיות.