היי,
אני בת 27, סטודנטית ומועסקת.
אני בטיפול כבר חודשיים, לאחר פרידה קשה שלא באה מהצד שלי, כששנינו עדיין אוהבים אחד את השנייה. הפסיכולוגית שלי טוענת שכל אחד לוקח פרידות בצורה שונה, והיא חוששת שאני ״תקועה״ יותר מידי זמן בשלבי הדחקה ושאילת השאלות. ושהיא חוששת שאני בדיכאון קל והמליצה לי לקחת תרופה לשם כך. אני קצת חוששת מלקיחת תרופות, במיוחד כשאני לא בטוחה לגמרי אם זה בכלל יעזור, אז סירבתי.
הבעיה שאני כל הזמן חושבת על הסיטואציה של לחזור חזרה אליו, וזה מרגיש לי שמה שיפתור את ה-״דיכאון״ הזה, זה פשוט להיות איתו שוב והפעם לתמיד. הסיבות לפרידה היו עצובות. בעיות אמון בעיקר בעקבות הסתרות מהצד שלי על דברים קטנים, ותחושה של פיספוס עצמי מצידו, הרגיש שהזוגיות לקחה ממנו הרבה והוא רוצה את עצמו בחזרה. מבלי לחשוב על כל סוג של זוגיות. הרגיש שהזוגיות הייתה לא בריאה לו וכרגע הוא לא יודע בכלל מה הוא אוהב לעשות והוא צריך להמציא את עצמו מחדש. אני חושבת שעצם זה שהוא עדיין אוהב אותי, עדיין טוען שהוא כן נהנה לדבר איתי והוא גם לא רוצה אף אחת אחרת, רק את עצמו כרגע (אבל עדיין נורא כועס לדעתי ומתקשה לחזור להאמין לי) - משאיר אותי במצב הזה של הציפייה לחזרה. כל אלה הובילו אותי למצב של קושי להנאות מדברים ביום יום ולבכות הרבה במשך יותר מחודשיים. עם זאת, אני מתפקדת, עובדת ולומדת ועושה מה שצריך. אז האם זה באמת דיכאון? האם אני באמת צריכה תרופות וזה מה שיעזור? האמת שמרגיש לי שתרופות זה פיתרון קל מידי, וגם מפחיד.
אני מרגישה שמה שיפתור את ההרגשה שלי, זה אולי כן הציפייה, כן התקווה. עד שהיא תתפוגג במידה וזה לא יקרה בינינו ולא נחזור שוב. או שזה יוביל למשהו טוב - נחזור. ואז אהיה במצב הזה תקופה ארוכה ואפילו שנים- אבל בינתיים זה אוכל אותי מבפנים. מה אפשר לעשות?