היי.
אני זאת ששאלתי את השאלה שני אנשים באדם אחד?
רציתי לחדד עוד:
בגיל ההתבגרות עברתי כמין חרם חברתי ומשפחתי, האשימו אותי בדבר שהיום יותר מ20 שנה אחרי אני מבינה שלא הייתי אשמה.
לאחרונה קיבלתי אישור מ3 מטפלות (כ"א בנפרד ששמעה את הסיפור בנפרד הגיבה אותו דבר) שלא הייתי אשמה, ההיפך, האשימו אותי כדי להסיר את האחריות מעל מבוגרים אחראיים פוגעים.
האשימו כדי שאפחד ואשתתק.
בתקופה של החרם לא היה לי עם מי לדבר, עברתי תקופה של בדידות קשה מאוד.
לא היה אפילו אדם אחד שאוכל לשתף אותו ולא היה אפילו אדם אחד שניסה לעזור לי.
גם הצוות הלימודי הצטרף לחגיגת ההאשמות והרמות הגבה.
בתקופה קשה זו התחלתי לדבר עם עצמי.
הייתי פשוט נכנסת לשירותים ומדברת עם עצמי.
עד היום אני מדברת עם עצמי.
מדברת בגוף שני בד"כ.
כשאני מורחת זמן/ פוגעת בעצמי (לא באופן מסכן חיים).
אני צועקת על עצמי: תפסיקי כבר! תתביישי לך! תראי מה עשית! כמה זמן בזבזת!
וכו' וכו'.
כמוכ' אני מדברת לעצמי בראש כל היום, הראש שלי מלא בקולות, שחזורי שיחות (אמיתיות) ביני לבין אנשים אחרים, כשאני נכנסת לחוויה לא נעימה/ זכרון לא נוח אני יכולה לומר פתאום משהו בקול לעצמי.
כמוכ' כשאני לבד אני מדברת לעצמי בקול.
יש אותי המתפקדת החזקה, זאת שכועסת על ההיא שמורחת זמן ופוגעת בעצמה.
ויש את החלקים הילדיים המוכחשים והמוחלשים, הבלתי נסבלים.
אני כבר בטיפול, רק מבקשת כיוון נוסף.
תודה!