אני תלמיד ישיבה. לפחות הייתי לפני הקורונה ומאז לא ממש הצלחתי לחזור. הרבה שנים אני בודד ורוצה להתחתן.
קמתי היום יחסית מאוחר, שתיתי קפה חזק. מהבוקר לא עשיתי כלום, ממש שום דבר, ובכל זאת אני גמור מעייפות. אפילו עוד לא קראתי את התהילים של היום, אין צריך לומר שלא למדתי עוד את הדף היומי. דף יומי. זה בגדול סדר הלימוד שלי בחודשיים האחרונים. לרוב יוצר פער של שניים שלושה ימים ומשלים וככה זה גם נראה. המוח כבוי. פסיבי לחלוטין. בקושי מסוגל לקבל רשמים מבחוץ, לא מסוגל בכלל לחשוב בעצמו. לא יודע כבר מה אני רוצה. רוצה לישון. לא מאמין כבר ביכולת שלי לעשות שום דבר אחר. בינתיים אפילו לישון אני לא מצליח.
בכלום אני לא מצליח. לא מצליח ללמוד. לא תורה ולא דברים אחרים. לא מצליח למצוא חברותא שטוב לי איתה. לא מצליח להתמיד בשום דבר. לא לקום בשעה שאני רוצה. לא לארגן את המחשבות. לא להתייצב. לא לקבל החלטות. לא לנהל את עצמי וכל שכן לא אחרים. אני עצלן, רחפן וחסר ביטחון עצמי. כך תמיד היה. ביום אחד בלי מסגרת מחייבת אני אבוד לחלוטין. ואם מצאתי מסגרת אני אבוד רק חלקית, רק באזורי החיים שהיא איננה מכסה. עדיין לא אדע לקנות לעצמי בגדים או לקבוע תור לרופא.
אז באמת שאין מה להתפלא שאני לא מצליח לנהל זוגיות. אין לי את סט היכולות האנושי הבסיסי, ששום כשרון נוסף ומרשים ככל שיהיה לא יוכל לחפות על היעדרו. אני סוג של משוגע שעטה על עצמו מעטה של רצינות, השכלה ויראת שמיים, וחלק מהשיגעון הוא חוסר היכולת להסיר אותו אפילו לרגע קטן. אפילו לא בעזרת חומרים מבחוץ, הוא דבוק בצורה כל כך עקשנית ומשכנעת ועדיין, לי עצמי, הוא מרגיש זר.
פעם דנתי עם חברים, האם השיגעון הוא עניין אקטיבי בפני עצמו, כך טענו כמעט כולם; או שמא השיגעון הוא היעדר של חסמים אקטיביים שמונעים אותו בכוח עצום כל העת. האפשרות השנייה הייתה ברורה לי. כך ברור לי עד היום. אלו כוחות שלפעמים מתעייפים, אבל בלתי ניתנים לעצירה.
אז ברור שהאישה שתתחתן איתי, אם קיימת כזו, תסבול מכל זה. היא כנראה תסבול מבעיות כלכליות. מחוסר ודאות. מההרגשה הפשוטה שעומד מולה סמרטוט. סמרטוט עם הרבה רצונות טובים ואפס יכולות מעשיות. עם נפש מסוכסכת נטולת כל עכבות מחשבתיות, מלאת סתירות ותהיות, בלתי ניתנת לשום שליטה וריסון. שאין כמעט שום מחשבה שאינה מסוגלת לעלות על דעתה ואין כמעט שום מעשה שמסוגל לצאת על ידה לפועל. שאין כמעט שום ודאות שהיא אינה מתאווה לסתור, וגם להוכיח, ודעתה אינה נוחה מכלום. שכל דבר שיש לו כבר איזה שמץ קטן של ממשות נראה לה זר ומפחיד ומעורר סלידה וחרדה.
אני נדרש לפעמים לעשר דקות תכנון בשביל שיחת טלפון פשוטה עם אדם זר. אני מרגיש לפעמים שארגון פשוט של סדר יום, או חישוב קטן הנוגע לכסף, תובעים ממני יכולות אנליטיות אדירות שאיני נזקק לרבע מהם בכדי להבין עניינים הנחשבים בעולם מסובכים בהרבה.
וכולם, כולל כאלה חכמים באמת, מסתכלים עלי כגאון, כאחד שאפשר להתייעץ אתו בכל תחום מקצועי בעולם. אני יודע שאני מטוטמם. שכמעט כל מה שאני יודע קראתי במקרה ומעולם לא הצלחתי ללמוד משהו במסודר. ביחידה הטכנולוגית בה שרתתי הפכתי מהר למוקד ידע לצעירים וותיקים, אבל מעולם לא הצלחתי לבצע את המשימות שהוטלו עלי.
והקושי הגדול הוא חוסר היכולת להיפטר מהתדמית הנורמטיבית. חוסר היכולת להפסיק לשחק את המשחק, מעייף ככל שיהיה. העקשנות של העולם לתפוס אותי כיצור שפוי, בוגר, אחראי ויציב, שיכול להסתדר בסמטאות העולם בכוחות עצמו, כשפועל אני מרגיש כמו תינוק התלוי לחלוטין בחסדי הזולת.
יש איזה חלום, שחלמתי כבר עשרות פעמים, אולי מאות, הפרטים היו כל פעם שונים מאוד. אבל תמיד באיזה רגע שיא בחלום עמדתי בנמל תעופה. מוקף אלפי אנשים, כולם יודעים לאן הם הולכים, למי פונים, על מה חותמים, מה עושים, ואני עומד במרכז משתאה ואבוד לחלוטין. לא מבין כלום. לא מצליח אפילו להסביר לאלו אשר אני מבקש את עזרתם, או לעצמי, מה אני צריך ולשם מה בכלל הגעתי הנה. כמו חייזר שנתלש מכוכב אחד ונשתל באחר. בחלק מהפעמים פשוט חוזר הביתה מרוב יאוש.
באוגוסט האחרון שלי בצה"ל, יצאנו לטיול ענפי. לא אכלתי ארוחת בוקר באותו היום, וגם לא ארגנתי לעצמי מים למסלול. בכלל. לא מצאתי בעצמי כוחות לעשות זאת. חשבתי שאולי זו הזדמנות להצליח להוריד מסכות. לא קיוויתי חלילה שייגרם לי נזק, רק שאצליח סופסוף להתמוטט מול כל הענף, שמישהו כבר יבין שמשהו לא בסדר איתי, שאי אפשר לסמוך עלי, שאני נדרש למבוגר אחראי.
פעם חשבתי שאצל הגוף אין משחקים. שכשאצא ליום שלם של מסלול באמצע אוגוסט בלי מים לא אצליח להסתיר יותר. אז חשבתי. היה קשה. ראיתי שחור בעיניים כל היום. הרגשתי שהקרקע תחתי מתנדנדת. אבל לא היה לי אומץ לעצור. הרגשתי שאני עוד שניה נופל ולא העזתי לתת לזה לקרות בפועל. ברור שלא העזתי לבקש מאף אחד מים.
אם לבקש מים איני יכול, אז ברור שלא עזרה נפשית. לכתוב בפורום בשם בדוי יותר קל. גם זה דרש אנרגיות אין סופיות.
פעם חשבתי שמי שלא יבהל מול חוסר האונים שלי וירפה, ירוויח יכולות אחרות ונדירות. כשפעם אחר פעם אני נתקל בדחייה מבנות על סוגיות של חוסר ביטחון, או חוסר הובלה והתנהלות, אני מבין שמה שחסר לי, נחשב לעמוד שדרה אנושי-יסודי שבלעדיו כל יכולת אחרת יפה אולי כמן מוצג במוזיאון, אבל לא כמשהו שאפשר לעבוד אתו. וזה די מובן. הן כנראה צודקות, ולא מנחם אותי לשמוע שההפסד הוא שלהן. עובדה שהכוחות אצלי שמנסים ללא-הצלחה להסוות את חוסר האונים הזה, כל כך עוצמתיים. כל כך בלתי ניתנים לנטרול. אז סימן שגם אני מבין שאני דפוק. שכנראה תמיד הבנתי.
לפני 3 שנים התחלתי להיפגש רק כי חבר חוצפן כבר הבטיח בשמי לבחורה שאתקשר לקבוע. מאז אני נדחה שוב ושוב ולפני שבועיים החלטתי בינתיים להפסיק. בכל השנים מטביע את הבדידות במוזיקה בימים יפים, אבל לרוב באלכוהול ופורנוגרפיה כפייתיים שרק מעמיקים אותה ואת תחושות האשמה.