שלום,
אני חי בסביבה נורא מורכבת. אני אחרי צבא ויש לי שני אחים קטנים. (כ-20 וחטיבה).
האווירה שלנו בבית נורא שלילית, רעילה ועכורה.
אבא שלי בן 60, יצא לפנסיה לפני כ5 שנים ומאז כמעט ללא תעסוקה ביום יום. מיותר לציין שכשהמוח צמא לתעסוקה, כל דבר קטן [שברוב המקרים אפילו לא קשור אליו] הופך לסיפור גדול.
מעבר לזה, בשנים האחרונות נראה שהייתה הדרדרות משמעותית במצב הקוגנטיבי שלו (אני לא מומחה גדול אבל לא ציפיתי שדברים כאלה יקרו בגיל כזה מוקדם יחסית?). הוא לא מפסיק להתבלבל בשמות שלי ושל אחי הקטן וההפך (כשהוא פונה אליי או מדבר עלינו בטלפון), הוא התחיל לקבל התקפי פאניקה קצרים (כמה שניות) ומנסה לברוח מהבית ועוד מקבץ התנהוגיות שמהצד נראות נורא מוזרות.

אמא שלי (כ50) פעם הייתה אדם נורא חיובי, אבל גם היא (ואני אומר את זה בצער רב) בשנים האחרונות הפכה להיות האדם הכי שלילי ורעיל שהכרתי. בכל אינרקציה עם אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית, אפילו בטלפון - היא פשוט אדם אחד, אוצר המילים שונה, טונצית הדיבור שונה וכמובן ההתנהגות. היא מנסה לצייר מצג שווא כאילו הכל מושלם אבל ברגע שהאינטרקציות האלה נגמרות והמסכה יורדת כל התסכול מתפרץ ופשוט בלתי אפשרי לחיות איתה. התקפי שנאה וזעם, רצון לריב כל הזמן. וזה שהיא החליטה בשנתיים האחרונות להפוך את הסלון במרכז הבית לחדר העבודה הפרטי שלה ולחדר השינה שלה לא תורם יותר מידי.

רציתי להתייעץ מה אפשר לעשות במצב ואיך אפשר לעזור להם. הם רוב הזמן מוציאים את התסכול שלהם עלי ועם כמה שזה מבאס פשוט התרגלתי לזה ונהייתי אפטי לגמרי לזה. אני רוב הזמן כמו גם אחי הקטנים לא יוצא מהחדר שלי ומנסה להתחכך איתם כמה שפחות. כמובן שבלי להזמין חברים או בנות אליי לבית. אני אדיש ומוכן להמשיך לספוג, אבל מה איתם? איך עוצרים הדרדרות כל כך חריפה בפרק זמן קצר כל כך? בחודשים הקרובים אעזוב את הבית. מה יהיה עוד 5 שנים כשאחי הצעיר יצטרך להתמודד עם גרסא גרועה בהרבה אם המגמה הזאת תמשך?
הם לא מוכנים לפנות לעזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית באופן עצמאי כי לדעתם הכל תקין. הם לא מוכנים להודות שיש בעיה וכשניסיתי להעמיד אותם על התנהוגתם הלא הגיונית תמיד יש תירוצים מופרכים ושקרים כדי להסביר את הסיטואציות.
חוץ מלתפוס את הראש, יש דברים פרקטיים שאשפר לעשות כדי לעזור להם?

תודה רבה.