שלום ליטל.
לפני בערך שבוע שיתפתי אותך בחוויה שלי שהטיפול מגיש לי כ"כ טוב ומרפא כיוון שכנראה זה טיפול בגישתו של קוהוט.
התגובה שלך שטיפול אינו יישום של תיאוריה עלי, אלא איתי ובשבילי, הפתיעה אותי מאוד.
ממש לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה שלא "מיישמים תיאוריה" על המטופל...
וזה היה נעים וגם מפחיד.
מפחיד כי המטפלת הזאת כל כך איתי ובשבילי, כל כך מכוונת, מרגישה, מרפאת ונותנת כוח תקווה, ממש אפשר לומר שהרבה פעמים היא עושה לי החייאה.
כשהיא מסוגלת להכיל את הכאב והייאוש, את הרצון העמוק, הכי עמוק שלי, של "לא להיות", ולכבד את זה ולקבל את זה ולהחזיר לי את זה חזרה עם קורטוב של תקווה וחיים, זה כמעט להחיות מתים.
ואם זה אישי ובשבילי, אז מה יקרה אם חלילה יום אחד היא לא תוכל יותר מסיבה כלשהי שאינה תלויה בה לטפל בי?
אפשר לשרוד את זה?
איך מתחברים למטפלת אחרת אחרי כזו התאמה?