היי יעל.
תודה לך על התשובה.
האמת, מבאס אותי שזה קורה פעם אחר פעם עם מטפלות שונות.
מבאס שהן כל כך בטוחות ואני כל כך לא זוכרת.
אכן, לפעמים עולה בי מן חוויה, מן הבזק אולי זהו חלקיק של זיכרון ואולי לא.
אך הרגעים הקצרצרים והחמקניים הללו כל כך מאיימים ובלתי נסבלים, אינם ניתנים בשום אופן להכלה ולעיכול.
כאילו הנפש החוויה והתודעה כולם גם יחד עומדים בתדהמה מול הבלתי אפשרי.
ובאופן אוטומטי הכל מתבטל ומתמוסס למול האמירה הפנימית: אין סיכוי! זה לא נתפס! זה לא יכול להיות!
ואז אני שואלת את עצמי: למה, בעצם? מה תועיל החפירה הזו כשאין לאדם כלים להכיל אותה? ואיך ממשיכים משם הלאה?
מה המטרה לדעת מה שהנפש אולי מחקה כדי לשרוד?
יש תועלת ממשית בזה? אי אפשר בלי זה?
בעבר היתה בי סקרנות לדעת מה באמת היה, אך בשלב כלשהו חוויתי חוויה רגשית קשה של כאב והיסטריה למול איזשהו חרך קטן שנפתח בנפשי, ותוך כדי ההיסטריה והכאב חשבתי לעצמי: "הנה נפתח בתוכי פתח למקום עמוק ונסתר שלא ראיתי עד היום"
אמנם המטפלת היתה איתי כל כולה ברגעים הקשים, ממש תמכה ועטפה, את החיבוק הרגשי העוטף והמחזיק שלה הרגשתי בכל נימי נפשי.
אך האימה שחוויתי באותם רגעים הורידה ממני את כל החשק לדעת מה באמת היה.
אני פוחדת לדעת. מעדיפה שלא לדעת.
האם חייבים להיזכר כדי שהסבל הנפשי התמידי יירגע?