היי,
יש לי אפליפסיה שהתחיל בגיל 20 בערך, אני לא מדברת את וזה איכשהו הפך לסוד אם אני צריכה לדבר על זה אני ישר מתחילה לבכות כנראה שלא קיבלתי את זה עדיין.. אני מקבלת טיפול תרופתי והמצב טוב יחסית היא אפליפסיה קלה. הבעיה שאני יוצאת עם בחור אני לא יודעצ איך לספר את זה שלא ירתע מזה כי אני כן יכולה להבין , בעייתי לי גם להגיד את זה פנים מטל פנים אני מפחדת לבכות אין לע אומץ . איך אני יכולה לעשות את זה בצורה לא ״מבהילה״
לא יודעת אם זה קשור לפורום הזה אבל מנסה בכל זאת..
תודה
שלום קארין.
נשמע מדברייך שלמרות שמדובר באפילפסיה קלה, שאולי אפילו לא פוגעת בתפקודך באופן דרמטי, את חווה אותה כמגבלה או פגם מביכים ובהתאם, חוששת אולי שחשיפת המחלה תביא לדחייה שלך. במובן זה, נדמה לי שיותר משצריך למצוא דרך לא "מבהילה" לשתף, צריך לחשוב כיצד לעזור לך לחוות את האפילפסיה באופן פחות מאיים ומביך. פעמים רבות, האופן בו האדם עצמו מתייחס לבעיה הרפואית שלו משפיעה גם על האופן בו הצד השני חווה אותה. כלומר, יכול להיות שאם את עצמך תחווי את האפילפסיה כבעיה שאינה דוחה, מבהילה ומאיימת, תוכלי לספר עליה בפשטות וללא התנצלות וכך גם הצד השני יקבל מסר שלא מדובר בדבר נורא.
לא קל לקבל מצב רפואי המתפתח בבגרות ובמובן זה, יתכן וכדאי לשקול פנייה לייעוץ קצר אצל פסיכולוג קליני או רפואי אשר יסייעו לך בעיבוד המצב. מתוך כך, אני מאמינה שתחושותייך השליליות סביב הנושא יתרככו, והנושא הזוגי יהיה קל יותר לניהול ושיח.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
